מחלות שחוזרות במשפחה: מה עובר מלבד הגנים

השאלה שמופיעה אחרי האבחנה

יש סצנה שחוזרת בפגישות.

מישהו יוצא מביקור אצל רופא עם אבחנה. הוא מקבל הסבר נכון, טיפול מתאים ופרוגנוזה. ובאוטו, בדרך הביתה, עולה שאלה שהביקור אצל הרופא לא כיסה:

"גם אמא שלי סבלה מזה. וגם סבתא שלי. למה במשפחה הזאת זה תמיד אותו דבר?"

זו שאלה לגיטימית, והיא ראויה לתשובה רצינית.

אני רוצה להתחיל בכך שאבהיר היטב את המסגרת, מפני שבתחום הזה מסתובב הרבה חומר חסר אחריות: האבחנה והטיפול שייכים לרופא, תמיד ובלי יוצא מן הכלל. כל מה שבא בהמשך בא לצד ביקור אצל רופא, בדיקה או תרופה, ובשום מקרה במקומם.

מה שהמאמר הזה מציע הוא משהו אחר: קריאה משלימה על מה שמשפחה מעבירה מלבד הגנים שלה, ועבודה מוחשית שנעשית לצד הטיפול, בלי לתפוס את מקומו.

בארבעים שנה של ליווי משפחות ראיתי את הקריאה הזאת תורמת הרבה, בעיקר בחלק שהרפואה מכירה בו בבירור: ההשפעה של מתח מתמשך, של אבל שלא עובד ושל האקלים הרגשי על הבריאות.

מה משפחה מעבירה מלבד הגנים

תשובה קצרה: משפחה מעבירה גנים, הרגלים יומיומיים, אקלים רגשי ומערך של נאמנויות. שלושת האחרונים נלמדים, ולכן אפשר לעבוד עליהם, ואילו הראשון מנוהל במעקב רפואי.

כשמישהו אומר "זה עובר במשפחה", כמעט תמיד הוא חושב על גנטיקה. והגנטיקה מסבירה חלק.

שאר ההסבר חי בדברים שנלמדו.

תחשוב על משפחה שבה בשלושה דורות היו בעיות עיכול. שם מתקיימים יחד, באותו זמן:

• נטייה תורשתית אפשרית.
• דרך אכילה נלמדת: מהר, בעמידה, תוך כדי ויכוח.
• אקלים של מתח ליד השולחן שחוזר כבר שישים שנה.
• כלל סמוי לבלוע דברים כדי לשמור על השקט.

ארבעת הדברים פועלים בבת אחת על אותה מערכת. להפריד ביניהם זו העבודה המועילה הראשונה, מפני ששלושה מתוך הארבעה מאפשרים התערבות ישירה.

על הקשר הכללי בין רגש לגוף כתבתי בהמפה הרגשית של האיברים, שכדאי לקרוא יחד עם המאמר הזה.

ארבעת ערוצי ההעברה

1. הערוץ הגנטי

נטייה אמיתית, תורשתית, שהרפואה מזהה ועוקבת אחריה.

מה נכון לעשות: להכיר את ההיסטוריה הרפואית של המשפחה בדיוק ולהביא אותה לרופא. רקע משפחתי מתועד היטב משנה את תדירות הבדיקות ומאתר דברים מוקדם. הנתון הזה הוא, בפער גדול, החשוב ביותר במאמר כולו.

2. ערוץ ההרגל

איך אוכלים, איך ישנים, איך נחים, מה עושים מול מיחוש.

משפחה שהולכת לרופא מאוחר מייצרת דורות שהולכים לרופא מאוחר. משפחה שממשיכה לעבוד עם חום מגדלת ילדים שממשיכים לעבוד עם חום.

מה נכון לעשות: לזהות את ההרגל המסוים ולשנות אותו. זה הערוץ הנגיש ביותר מבין הארבעה.

3. ערוץ האקלים הרגשי

רמת המתח המתמשך בבית ההורים, והדרך שבה התמודדו שם עם רגשות קשים.

ילד שגדל בדריכות מתמדת מתקין מערכת עצבים שמכוילת לדריכות, והכיול הזה מלווה אותו גם כמבוגר. הרפואה מכירה היטב בהשפעה של מתח מתמשך על מערכות רבות בגוף.

מה נכון לעשות: עבודה של ויסות. הנשימה שתיארתי בנשימה להרגעת חרדה פועלת בדיוק על הערוץ הזה.

4. ערוץ הנאמנות

השקט מכולם, וזה שאני עובד איתו בפגישות.

הוא מופיע כשתסמין נדלק בתאריכים או בגילים טעונים: מישהו שמפתח מיחוש באותו גיל שבו אביו חלה, או בחודש שבו נפטרה אמו.

מה נכון לעשות: עבודה בין־דורית. על המנגנון הזמני הזה כתבתי בתסמונת יום השנה.

חמשת האזורים שבהם ההיסטוריה המשפחתית מופיעה הכי הרבה

תשובה קצרה: חמישה אזורים בגוף מרכזים את רוב החזרות המשפחתיות שמגיעות לפגישות: מערכת העיכול, הגב, הגרון, העור והשינה. כל אחד מהם מלווה סוג אחר של חומר משפחתי.

אני מציג את המפה הזאת כמו שהיא: מדריך להתבוננות, בלי שום ערך אבחוני.

מערכת העיכול. מופיעה במשפחות שבהן בולעים דברים כדי לשמור על השקט. הביטוי העממי "אני לא מצליח לעכל את זה" שומר על אינטואיציה עתיקה מאוד.

הגב והכתפיים. משפחות עם משא שהוטל על מישהו: הבן שמחזיק, הבת שדואגת לכולם. האזור העליון מלווה לרוב אחריות שנלקחה מוקדם.

הגרון. משפחות שבהן משהו לא נאמר. מופיע לעיתים קרובות לצד סודות משפחה, ואצל אנשים שגדלו בבתים שבהם להביע דעה עלה ביוקר.

העור. הגבול בין האדם לעולם. מופיע במשפחות שבהן הפרטיות כובדה מעט מאוד, ואצל אנשים שעובדים על נושא הגבולות.

השינה. האזור הרגיש ביותר לחומר בין־דורי. מנוחה שנקטעת תמיד באותה שעה מלווה לרוב חומר משפחתי פעיל.

יש פרט שמופיע תמיד וכדאי להקדים אותו: האזור נוטה לחזור גם כשהאבחנה משתנה. במשפחה אחת יכולים להיות סבתא עם כיב, אמא עם מעי רגיז ובן עם רגישויות למזון, ושלוש תמונות רפואיות שונות שוכנות באותה מערכת. מה שעובר בירושה בנאמנות הגבוהה ביותר הוא המקום בגוף שבו המתח נפרק, הרבה יותר מהשם הקליני.

לכן, כשבונים את המפה שאני מתאר בהמשך, כדאי לקבץ לפי אזור לפני שמקבצים לפי אבחנה. החפיפות מופיעות מיד, ופעמים רבות הן מפתיעות משפחות שהיו משוכנעות שלכל אחד היה משהו שונה לגמרי.

איך משתמשים במפה הזאת: כשאלה, ותמיד כשאלה. "מי עוד במשפחה שלי סבל מזה, ומה הוא עבר כשזה הופיע?" השאלה הזאת פותחת מידע מועיל. כל תסמין הולך לרופא בכל מקרה, והוא הולך קודם.

מה מלמדת המסורת על הגוף

למסורת היהודית יש עמדה לגבי הרפואה שכדאי להכיר, מפני שהיא מסדרת את כל התחום הזה.

התלמוד, במסכת ברכות ס׳ ע״א, דן בשאלה אם ראוי שאדם יתערב במחלתו של אחר, ומגיע למסקנה שהפכה לעיקרון:

"ורפא ירפא — מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות."

המשפט הזה הכריע את העניין לפני אלף וחמש מאות שנה. המסורת מעמידה את הרופא במקומו, בסמכות מלאה, והחובה להתייעץ איתו היא חלק מהשמירה על הגוף.

לצד זה, המסורת מחזיקה ברעיון שני. כשהכתוב אומר:

"כִּי אֲנִי ה׳ רֹפְאֶךָ" — שמות ט״ו:כ״ו,

הוא מתאר רובד אחר מזה של הטיפול. הגוף, בתורת הקבלה, פועל כלבוש של הנשמה: מקום שבו מה שקורה ברבדים אחרים משאיר רישום.

שני הדברים חיים יחד בלי סתירה, וכך אני עובד. הטיפול הולך לרופא. הרישום הולך לעבודת הנשמה. מי שמטפל רק באחד משני הרבדים משאיר חצי מהעבודה פתוחה.

על האופן שבו מתרגלים את הרובד השני כתבתי בדיבור אל האיברים.

איך עובדים: חמישה צעדים

צעד 1. בנה את המפה הרפואית של המשפחה שלך. שלושה דורות. לכל אדם: ממה סבל, באיזה גיל זה הופיע, וממה נפטר.

למסמך הזה יש ערך עצום, וכדאי להביא אותו לרופא. זה החלק המוחשי ביותר בכל העבודה, ופעמים רבות הוא משנה את תוכנית הבדיקות.

צעד 2. הוסף את העמודה שחסרה. ליד כל נתון רפואי, כתוב מה קרה בחיים של אותו אדם באותה שנה: אובדן, הגירה, פשיטת רגל, לידה.

כשהעמודה הזאת מתמלאת, מופיעות חפיפות ששום תיק רפואי לא מתעד.

צעד 3. חפש את החזרות של גיל. סמן את גיל ההופעה בכל דור. אם מופיע מספר שחוזר, יש לך נתון לעבודה, וכדאי להזכיר אותו לרופא כדי להתאים את הבדיקות.

צעד 4. קרא לנאמנות בשמה, בקול. כשמופיעה חזרה של גיל, אומרים את המשפט מול העץ המצויר:

"אני יודע מה עברת בגיל הזה. אני מכיר בזה ומכבד את זה. הגוף שלי שלי, והוא הולך בדרך שלו. אני מכבד אותך בכך שאני חי בריא."

השורה האחרונה עושה את העבודה המרכזית: היא הופכת את הבריאות למעשה של כבוד, במקום בגידה.

צעד 5. שנה הרגל מוחשי אחד. רק אחד, מערוץ 2, לאורך חודש. לאכול בישיבה. ללכת לרופא כבר בשבוע הראשון. לישון כשהטלפון מחוץ לחדר.

הרגל ששונה לאורך שלושים יום עושה יותר מכל הבנה.

איפה העבודה הזאת נגמרת והרפואה מתחילה

אני רוצה לסיים עם החלק החשוב ביותר, ואני אומר אותו בבהירות מלאה.

העבודה הזאת מלווה. הרפואה מטפלת.

שלושה כללים שאני נותן לכל מי שמגיע עם הנושא הזה:

ראשון: כל תסמין חדש הולך לרופא, והוא הולך קודם. העבודה הבין־דורית נעשית אחרי הביקור, כשהאבחנה ביד.

שני: שום טיפול לא מופסק, לא מופחת ולא משתנה בעקבות קריאה רגשית או בין־דורית. את השינויים בתרופות מחליט מי שרשם אותן.

שלישי: התרומה הטובה ביותר של העבודה הזאת מגיעה לפני התסמין. מפה רפואית משפחתית עשויה היטב, שנמסרת לרופא, מאפשרת לאתר מוקדם. זו התרומה החשובה ביותר, והיא מעשית לגמרי.

ואזהרה לגבי האשמה, מפני שבתחום הזה מסתובב הרבה נזק: אף אחד לא חולה מפני שלא עבד על הרגשות שלו. ראיתי יותר מדי אנשים שנושאים את הרעיון הזה על גבי מחלה, והוא מוסיף סבל בלי להוסיף שום בריאות.

הקריאה שאני מציע מוסיפה הבנה, הקשר ומשמעות. היא מוסיפה גם עבודת תיקון שמשרתת את כל הקו המשפחתי. והיא חיה בשלום עם הטיפול הטוב ביותר שקיים, שזה בדיוק המקום שבו המסורת מעמידה את הרופא כבר אלף וחמש מאות שנה.

המסלול המלא הזה, עם העץ ועם התאריכים, הוא המסלול של רפואת עץ הדורות.