בַּמַּאֲמָר הַזֶּה
בקצרה
נשמה ונשימה באות מאותו שורש, ולכן במסורת כל נשימה היא תנועה עם כיוון: שאיפה היא קבלה ונשיפה היא מסירה. כאן ארבע נשימות, מתי משתמשים בכל אחת, ותוכנית של שבעה ימים.
הערה: התרגולים האלה מלווים את הטיפול המקצועי. בחרדה מתמשכת, הפנייה לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש קודמת.
הנשימה שאתה כבר מכיר, ומה שחסר בה
כנראה כבר ניסית אחת. ארבע שניות פנימה, שבע החזקה, שמונה החוצה. או נשימת הקופסה. או פשוט "תנשום עמוק".
וכנראה שמת לב לשני דברים.
זה עבד קצת. הגוף נרגע, הדופק מתייצב. זה אמיתי ומתועד היטב.
ושכחת מזה אחרי שלושה ימים. כי זה היה תרגיל, ותרגילים בלי משמעות ננטשים.
הנה מה שכמעט אף טכניקה לא נותנת: בשביל מה אתה נושם.
בלי זה, הנשימה היא התעמלות. עם זה, היא הופכת למעשה — ומעשים עם משמעות מחזיקים לאורך זמן.
מה המסורת מוסיפה: הכוונה
תשובה קצרה: במסורת הקבלית הנשימה היא מעשה עם כיוון. שאיפה היא קבלה, נשיפה היא מסירה. כל נשימה מודעת מזיזה משהו מסוים, והכוונה קובעת מה.
בעברית רואים את זה מיד: נְשָׁמָה ונְשִׁימָה באות מאותו שורש. והקרבה הזאת מדויקת: המסורת מתייחסת לנשימה ולנשמה כאל אותה תנועה.
מכאן יוצא העיקרון שמסדר את כל מה שבא אחריו:
שאיפה היא קבלה. נשיפה היא מסירה.
כל נשימה היא מחזור שלם של שתי התנועות האלה. וכשאתה נותן לה כוונה מוגדרת, אתה מפסיק להזיז אוויר ומתחיל להזיז תוכן.
ארבע הנשימות
ארבעה תרגולים, ארבע מטרות. למד אחת בכל שבוע, ולא את כל הארבע היום.
1. הנשימה לשחרור
מתי: אחרי ויכוח, כשמשהו נשאר להסתובב לך בראש, כשהחזה לחוץ.
איך:
- שאף דרך האף בספירה עד ארבע
- החזק בספירה עד שתיים
- נשוף דרך הפה בספירה עד שמונה, עם פה פתוח למחצה, ותן לאוויר לצאת עם קול
הכוונה: בכל נשיפה, מסור. תהיה מוחשי — תן שם למה שאתה מוסר. "אני משחרר את השיחה הזאת." "אני משחרר את הדאגה הזאת."
חזרות: שבעה מחזורים.
למה הנשיפה ארוכה פי שניים: מפני שהמטרה היא לרוקן. כלי מלא לא יכול לקבל, והתרגיל הזה הוא תרגיל של ריקון.
2. הנשימה לקבלה
מתי: בבוקר, לפני משהו חשוב, כשאתה מרגיש שחסר לך או שאתה לא מספיק.
איך:
- קודם נשוף, עד הסוף
- שאף דרך האף בספירה עד שש, לאט, והבא את האוויר עד הבטן
- החזק בספירה עד ארבע
- נשוף בספירה עד שש
הכוונה: בכל שאיפה, אתה מקבל. וזה החלק הקשה: לקבל זו יכולת, ואצל אנשים רבים היא מנוונת.
בזמן השאיפה, אמור בלב: "אני מקבל את מה שמגיע לי."
חזרות: שישה מחזורים.
הערה מהניסיון: לאנשים רבים הנשימה הזאת קשה יותר מהקודמת. הקושי לשאוף עמוק נובע לעתים קרובות מאותו מקור כמו הקושי לקבל בחיים — ועל זה אני מדבר בחסימות שפע.
3. נשימת סגירת היום
מתי: במיטה, לפני השינה.
איך:
- יד ימין על החזה, יד שמאל על הבטן
- שאף בספירה עד ארבע
- נשוף בספירה עד שש
- עם כל נשיפה, שחרר שעה אחת מהיום — מהאחרונה ועד הראשונה
הכוונה: לסגור. כל נשיפה מוסרת קטע מהיום.
חזרות: עד שמגיעים לתחילת היום, או עד שהשינה מגיעה.
הנשימה הזאת מלווה את התרגול המלא של סגירת הלילה, שפירטתי במה שהקבלה מלמדת על השעות שלפני השינה.
4. הנשימה אל איבר
מתי: כשיש תסמין, מתח ממוקד, או לפני הדיאלוג עם הגוף.
איך:
- הנח את היד על האזור
- שאף בספירה עד חמש, וכוון את האוויר בדמיון אל המקום הזה
- החזק בספירה עד שתיים, עם תשומת הלב במקום
- נשוף בספירה עד חמש, ותן לאזור להתרכך
הכוונה: להביא נוכחות למקום שכבר הרבה זמן פועל לבד. מה כל אזור שומר תמצא בהמפה הרגשית של האיברים.
חזרות: עשרה מחזורים, או שלוש דקות.
זו הנשימה שפותחת את התרגול של הדיאלוג עם האיברים.
הנשימה הראשונה בהיסטוריה
תשובה קצרה: סיפור הבריאה מתאר את הנשימה כרגע שבו האדם מקבל חיים. הדימוי הזה מחזיק את כל התרגול: לנשום זו התנועה שחוזרת, פעמים רבות בכל דקה, על הרגע שבו משהו נכנס.
יש פסוק שנותן לעבודה הזאת את היסוד שלה, וכדאי לקרוא אותו בתשומת לב.
הוא מתאר את האדם הראשון שנוצר מעפר, ואחר כך מעשה מדויק: "וַיִּיצֶר ה׳ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב׳:ז׳).
שים לב לסדר. הגוף כבר היה. מה שחסר היה הנשימה.
ועכשיו החלק שאני משתמש בו בתרגול: אם החיים נכנסו עם נשימה, אז כל שאיפה חוזרת על הרגע ההוא.
עשר, שתים עשרה, חמש עשרה פעמים בדקה. בלי שתחליט, בלי שתשים לב, מהיום הראשון.
לכן המסורת מתייחסת לנשימה כאל משהו גדול יותר מתהליך מכני. זו הנקודה שבה מה שמתקבל ומה שנמסר מתחלפים בלי הפסקה, והיא היחידה מכל תהליכי הגוף שאתה יכול לקחת לשליטה מודעת מתי שתרצה.
הלב פועם לבד. העיכול קורה לבד. הנשימה עושה את שני הדברים — היא פועלת בלעדיך, ומצייתת לך כשאתה לוקח אותה לידיים.
זו בדיוק הסיבה שהיא משמשת ככלי. היא הדלת בין האוטומטי לרצוני, ולכן העבודה איתה מגיעה לדברים שהרצון לבדו לא נוגע בהם: קצב הלב, מצב הדריכות, המתח בחזה.
באיזו להשתמש ומתי
| מצב | נשימה |
|---|---|
| התווכחת ונשארת נסער | 1 — לשחרר |
| היום מתחיל | 2 — לקבל |
| קשה לך לבקש עזרה או לקבל אותה | 2 — לקבל |
| אתה לא מצליח להירדם | 3 — סגירת היום |
| כואב בנקודה מסוימת | 4 — אל האיבר |
| חרדה שעולה בבת אחת | 1 — לשחרר |
וכלל כללי: כשאתה נסער מאוד, התחל תמיד בנשיפה. גוף בדריכות כבר מלא אוויר; לבקש ממנו לשאוף עוד מגביר את המתח. לרוקן קודם — זה מה שפותח את הדלת.
איך מטמיעים את התרגול בשבעה ימים
תוכנית מוחשית, כי רוב תרגולי הנשימה ננטשים מחוסר מבנה, גם כשהרצון קיים.
ימים 1 ו־2 — רק הנשימה לשחרור. פעם ביום, שבעה מחזורים, באותה שעה. אני ממליץ כשאתה מגיע הביתה: זה רגע של מעבר, והגוף מקבל אותו בקלות.
ימים 3 ו־4 — הוסף את סגירת הלילה. כבר במיטה, בלי למהר. זו הנשימה שהכי הרבה אנשים שומרים לאורך זמן, כי ההשפעה מורגשת עוד באותו לילה.
ימים 5, 6 ו־7 — הוסף את הנשימה לקבלה, בבוקר. לפני הטלפון. שישה מחזורים.
ביום השמיני, שאלה אחת: איזו מהשלוש היית ממשיך לעשות גם אם אף אחד לא היה מבקש ממך?
זו שלך. הישאר איתה ושחרר את השתיים האחרות בינתיים. תרגול אחד שמחזיק שנה שווה לאין ערוך יותר משלושה שתורגלו שבועיים.
ואזהרה לגבי הציפיות. בימים הראשונים תרגיש מעט, וזה צפוי: אתה מלמד את הגוף תנועה חדשה. ההשפעה האמיתית מופיעה כשהנשימה מתחילה להפעיל את עצמה לבד ברגעי מתח — וזה מגיע בסביבות השבוע השלישי.
כשזה קורה, יש לך כלי זמין בכל מקום ובלי שאף אחד ישים לב. זה הכלי הנייד ביותר מכל הכלים שבמאמרים כאן.
הטעויות שמבטלות אותן
נשימה בלי כוונה. זו הטעות המרכזית וכבר אמרנו אותה: ספירת מספרים מזיזה אוויר, וזהו. הכוונה היא חצי מהעבודה.
לכפות עומק. נשימה עמוקה במאמץ מגבירה את המתח. היא צריכה להיות איטית ונוחה; אם חסר לך אוויר, קצר את הספירות.
לעשות את זה פעם אחת ולצפות לשינוי קבוע. התרגולים האלה עובדים בהצטברות. פעם ביום במשך שבועיים מחולל יותר מעשרים דקות ביום חופש אחד.
כל הארבע בבת אחת. אחת בכל שבוע. כשאחת הופכת לאוטומטית, נכנסת הבאה.
והנפוצה ביותר: לעשות את זה רק כשכבר רע לך. על זה בהרחבה בהמשך.
איפה לנשום כשאין מקום
ההתנגדות הנפוצה ביותר, והיא ראויה לתשובה מעשית: "אין לי עשר דקות שקטות בכל היום."
ארבעה מקומות שכמעט לכל אחד יש, ושבהם אף אחד לא שם לב לכלום.
באוטו, לפני שאתה יורד. חנית, ויש לך שתי דקות שלא שייכות לאף אחד. זה הרגע הטוב ביותר ביום לנשימה לשחרור: אתה פורק את העבודה לפני שאתה נכנס הביתה, במקום להביא אותה איתך.
בשירותים. שלוש דקות, עם דלת סגורה. בלי אירוניה: להרבה אמהות ואבות של ילדים קטנים זה המרחב היחיד שזמין, והוא מספיק.
בתור. בסופר, בבנק, בחדר ההמתנה. את הנשימה לקבלה עושים בעמידה, בעיניים פקוחות, ומבחוץ זה נראה בדיוק כמו לחכות.
לפני שיחה קשה. שלושה מחזורים מלאים לפני שאתה נכנס. זה משנה את הטון שבו אתה פותח, והטון של הפתיחה קובע חלק גדול ממה שבא אחריו.
והכלל שגורם לזה לעבוד: קשור את הנשימה למשהו שאתה כבר עושה כל יום, במקום לחפש לה שעה חדשה.
כשאתה חונה. כשאתה מכבה את האור. כשאתה מתיישב לאכול. תרגול שנתלה על הרגל קיים שורד; תרגול שצריך מקום משלו ביומן ננטש תוך שבוע.
מה שקורה בסוף הדרך
כשהתרגול מתבסס, קורה משהו שכדאי לצפות לו מראש.
הנשימה מתחילה להפעיל את עצמה לבד. המתח מופיע, ועוד לפני שהחלטת הגוף כבר האריך את הנשיפה.
זו הנקודה שבה היא מפסיקה להיות תרגיל ונעשית יכולת. וזה מגיע בסביבות השבוע השלישי, כמעט אצל כל מי שמחזיק נשימה אחת מתוך הארבע.
אחת. בהתמדה. זה כל הסוד. הנשימה עובדת הרבה יותר טוב כתרגול יומי מאשר כחילוץ חירום. גוף מאומן מגיב בשלוש נשימות; גוף בלי תרגול צריך עשרים.
שְׁאֵלוֹת נְפוּצוֹת
מהי הנשימה הטובה ביותר להרגעת חרדה?
למה הנשיפה צריכה להיות ארוכה מהשאיפה?
מה הקשר בין הנשימה לנשמה בקבלה?
תוך כמה זמן הנשימות משפיעות?
אפשר לעשות את ארבע הנשימות באותו יום?
הנשימות עוזרות בהתקפי פאניקה?
למה קשה לי יותר לשאוף עמוק מאשר לנשוף?




