תסמונת יום השנה: כשלוח השנה זוכר בשבילך

מה שהגוף זוכר

יש אנשים שכל שנה, באותו חודש, חולים. שכל אוקטובר נכנסים לדיכאון בלי סיבה. שמגלים, בגיל ארבעים ושבע, שאבא שלהם איבד הכול בגיל ארבעים ושבע.

והדבר המבלבל ביותר: כמעט תמיד זה קורה מתחת לסף המודעות.

אישה אמרה לי פעם: "באוגוסט תמיד רע לי, ואף פעם לא ידעתי למה." כששחזרנו את העץ התברר שסבתא שלה איבדה ילד באוגוסט. היא מעולם לא שמעה מישהו מזכיר אותו.

ללוח השנה של הגוף יש זיכרון טוב יותר מלמשפחה.

וכדאי לומר משהו כבר בהתחלה, מפני שהנושא הזה מעורר חשדנות, ובצדק: מה שמוצע כאן ניתן לבדיקה. אין צורך להאמין בשום דבר. משחזרים תאריכים אמיתיים, מצליבים אותם עם אירועים אמיתיים, וכל אחד מסתכל על התוצאה במשפחה שלו. רוב האנשים שעושים את ההצלבה הזאת בפעם הראשונה מוצאים לפחות צירוף מקרים אחד שמשאיר אותם שותקים לזמן מה.

מה זה

תשובה קצרה: תסמונת יום השנה היא חזרה מחזורית של אירועים, תסמינים או מצבים רגשיים שחופפים לתאריכים או לגילים משמעותיים בשושלת. היא קשורה לאירועים שלא עובדו ושהמערכת המשפחתית מציגה שוב.

את המושג פיתחה אן אנסלין שוצנברגר מתוך הפסיכוגנאולוגיה, וזו כנראה התרומה הניתנת לבדיקה ביותר שלה: קל לאמת אותה וקשה להסביר אותה כמקריות.

ההיגיון הוא אותו היגיון שמחזיק את כל הבלוג הזה: כשמשהו חוזר, הוא מבקש תיקון. מה שתסמונת יום השנה מוסיפה הוא שלחזרה יש לוח זמנים.

ארבע צורות החזרה

1. התאריך המדויק. לידה ביום של מוות. פרידות תמיד באותו חודש. משברים שמגיעים כל שנה באותו שבוע.

2. הגיל. הנפוצה ביותר והמרשימה ביותר, ואחד הסימנים שאני מונה ברפואת עץ הדורות. מישהו חולה בגיל שבו חלה אביו. עסק קורס באותו גיל שבו קרס עסק של דור קודם. מישהו נפרד בגיל המדויק שבו נפרדו הוריו.

3. סדר הלידה. הילד השני חוזר על גורלו של הילד השני בדור הקודם. נפוץ יותר ממה שנדמה.

4. הסצנה. בלי תאריך ובלי גיל, חוזר המצב עצמו: אותו סוג של אובדן, אותו סוג של בגידה, אותו סוג של תאונה.

איך ממפים

תרגיל של שלושים דקות ודף גדול. צריך ארבע עמודות.

עמודה 1 — אנשים. אתה, ההורים שלך, ארבעת הסבים והסבתות, וכל מי שאתה מכיר מדור הסבים־רבא.

עמודה 2 — תאריכים. לידה ומוות של כל אחד. יום וחודש, ולא רק שנה. היום והחודש הם המקום שבו הדפוס מופיע.

עמודה 3 — אירועים. ליד כל אדם: אובדנים, הגירות, פשיטות רגל, פרידות, מחלות. עם הגיל שבו קרו.

עמודה 4 — החיים שלך. האירועים החשובים שלך, עם הגיל המדויק שלך בכל אחד מהם.

ועכשיו הצלב. חפש חפיפות של יום, של חודש, ובעיקר של גיל.

בפעם הראשונה שרוב האנשים עושים את התרגיל הזה, הם מוצאים לפחות חפיפה אחת שמשאירה אותם בשתיקה.

עצה מעשית: בקש את התאריכים היום מהאדם המבוגר במשפחה שלך. המידע הזה נעלם יחד עם האנשים שמחזיקים בו.

מה המסורת עושה עם תאריכים

תשובה קצרה: המסורת היהודית מציינת את יום השנה לפטירה בכל שנה במעשים מוגדרים. ליום הזה יש שם, יש לו מנהגים ויש לו מקום בלוח השנה — והמבנה הזה פותר בדיוק את הבעיה שתסמונת יום השנה מתארת.

כאן יש משהו שנראה לי מרשים, וכמעט אף אחד לא מקשר אותו לנושא הזה.

המסורת היהודית התייחסה לתאריכים כעניין רציני הרבה לפני שהפסיכוגנאולוגיה נולדה.

כל שנה, ביום השנה לפטירה, יש יום מסומן. יש לו שם — יארצייט — יש לו מעשים מוחשיים, והוא תופס מקום קבוע בלוח השנה המשפחתי. מדליקים נר נשמה שדולק עשרים וארבע שעות, אומרים קדיש, נותנים צדקה לעילוי נשמתו של מי שנפטר, ולומדים משהו לזכרו.

תסתכל מה המבנה הזה עושה.

התאריך קיים. הוא רשום, יודעים מתי הוא מגיע, וכל המשפחה מכירה אותו.

לתאריך יש תוכן. הוא יום עם שם, עם סיפור ועם משימה, ושום דבר לא מכביד בו בלי הסבר.

והתאריך משותף. כל המשפחה מכירה בו, וכל אחד עובר אותו בחברת האחרים.

תשווה את זה למה שתסמונת יום השנה מתארת.

שם יש לך בדיוק את ההפך: תאריך שהגוף זוכר והתודעה לא מכירה. משקל שמגיע כל שנה בלי שם, בלי סיפור ובלי חברה.

המנגנון זהה. מה שמשתנה הוא אם התאריך מוכר או מושתק.

ומכאן יוצא התיקון החשוב ביותר בכל העבודה הזאת, וגם הפשוט ביותר:

תאריך שיש לו שם מפסיק להזדקק לתסמינים.

כל עוד יום השנה נשאר ריק מסיפור, הגוף ממלא אותו במה שיש לו: כאבים, עצב, תאונות, משברים. כשליום יש נר, שם שנאמר בקול ומעשה מוחשי, המסר הגיע ליעדו ומפסיק לחזור.

על המבנה המלא של האבל ועל הזמנים שלו כתבתי באיך עוברים אבל.

למה זה קורה

שלושה הסברים שפועלים יחד, וכל אחד מהם משלים את האחרים.

ההעברה הרגשית. בחודש מסוים האמא נעשית מתוחה כל שנה, בלי לומר למה. הילד קולט את זה כאקלים, בלי מילים ובלי תאריך מודע, ומשחזר את זה.

הסוד. כשהאירוע לא מסופר, הרגש יורד בכל זאת והעובדה נשארת למעלה. הצאצא נושא את התאריך בלי הסיפור. על זה כתבתי בבושה רעילה.

ומה שהקבלה מוסיפה: המסורת עובדת עם הרעיון שהנשמה יורדת לשושלת עם משימה, ושמה שלא תוקן חוזר ומופיע עד שמישהו מביט בו. התאריך הוא פשוט הצורה שההתעקשות הזאת לובשת. המסגרת המלאה נמצאת בחוזה הנשמה.

חמשת התאריכים שמופיעים הכי הרבה

אחרי שחזור של מפות רבות, יש חמישה סוגי תאריכים שחוזרים בתדירות גבוהה יותר מהשאר. ההיכרות איתם מאיצה מאוד את החיפוש.

1. גיל האובדן. הנפוץ מכולם. מישהו חולה, פושט רגל או נפרד בדיוק באותו גיל שבו קרה לאחד מאבותיו משהו מקביל.

איפה לחפש: הגיל הנוכחי שלך, מוצלב עם מה שקרה בחיי ההורים והסבים שלך באותו גיל.

2. חודש האבל. חודש בשנה שבו כל שנה משהו כבה. לעיתים קרובות מאוד הוא קשור לפטירה בשושלת.

איפה לחפש: החודש שבו מצב הרוח שלך יורד בלי סיבה, מוצלב עם תאריכי הפטירה במשפחה.

3. הגיל של הילדים. זה מפתיע תמיד. הורה נכנס למשבר כשהילד שלו מגיע לגיל שבו הוא עצמו היה כשקרה משהו חשוב בילדות שלו.

איפה לחפש: הגיל הנוכחי של הילדים שלך, ומה קרה לך בגיל הזה. על המנגנון הזה כתבתי בלגדל ילדים בלי לחזור על מה שעברתי.

4. יום השנה להגירה. במשפחות שעזבו ארץ, חודש העזיבה נשאר פעיל לאורך דורות — אצל צאצאים שמעולם לא חיו שם.

איפה לחפש: החודש שבו המשפחה שלך הגיעה או עזבה.

5. התאריך של הסוד. הקשה ביותר, מפני שהאירוע לא מסופר. מזהים אותו מהכיוון ההפוך: תאריך שבו משהו קורה כל שנה, ואף אחד במשפחה לא יודע להסביר למה.

איפה לחפש: תשאל ישירות. "קרה משהו במשפחה בחודש הזה?" לעיתים קרובות מישהו נזכר במשהו שמעולם לא חיבר.

והערה מעשית על החמישה: מספר 3 הוא זה שמביא הכי מהר להכרה, מפני שהוא קורה עכשיו וקל לבדוק אותו. אם יש לך ילדים, תתחיל משם.

מה עושים

ארבעה צעדים.

1. למפות. הטבלה שלמעלה. בלי המפה אין עבודה אפשרית.

2. לקרוא בשם לאירוע המקורי. בקול, עם שמות ונסיבות. "באוגוסט 1954 מת הבן של סבתא שלי. קראו לו משה. הוא היה בן שנתיים."

3. לכבד ולהחזיר. "סבתא, אני רואה את האובדן שלך. אני מכבד את הדרך שבה המשכת הלאה. האבל הזה שלך, ואני מחזיר לך אותו בכבוד."

לעיתים קרובות מה שיש מתחת לתאריך שחוזר הוא אבל שמעולם לא עובד, ואז העבודה עוברת דרך איך עוברים אבל.

ואזהרה לגבי צעד 2, מפני ששם הרבה אנשים נעצרים.

כשאתה שואל על תאריך, לעיתים קרובות מופיעה התנגדות במשפחה. "למה אתה צריך לדעת את זה?" "זה כבר עבר." "עדיף לא לחטט."

ההתנגדות הזאת היא נתון, ונתון טוב: היא מסמנת שיש שם משהו. סיפורים בלי מטען מסופרים בקלות.

שתי דרכים שעובדות טוב יותר משאלה חזיתית:

תשאל על התקופה, ולא על המקרה. "איך היו החיים כאן בשנות השישים?" בתוך הסיפור מופיעים האירועים, ובלי המתח של השאלה הישירה.

תשאל את מי שעומד בצד. דוד, בת דודה מבוגרת, אחות של סבתא שלך. לעיתים קרובות מי שעומד צעד אחד מהמרכז מספר את מה שמי שבמרכז לא מסוגל לספר.

4. לסמן את התאריך בדרך אחרת. הצעד הזה ייחודי לעבודה הזאת, והוא זה ששובר את המעגל.

כשהתאריך הזה מגיע, עשה משהו מודע: הדלק נר, אמור את השם, כתוב כמה שורות. אתה מחזיר לתאריך את התוכן האמיתי שלו.

כל עוד התאריך ריק מסיפור, הגוף ממלא אותו בתסמינים. כשיש לו מעשה ושם, הוא מפסיק להזדקק להם.

השיטה המלאה, עם חמש הדלתות מוסברות אחת אחת, מרוכזת כאן: חמש הדלתות של עץ הדורות.