איך עוברים אבל: המבנה שהזמן צריך

הערה: התוכן הזה מלווה טיפול מקצועי. כשהאבל מגיע עם חוסר תקווה מתמשך או קושי לתפקד, הפנייה לאיש מקצוע בבריאות הנפש קודמת.

האבל מבקש מבנה

יש שאלה שכמעט כל אדם באבל שואל אותי, וכמעט אף אחד אינו מעז לומר אותה בקול:

"כמה זמן עוד אהיה ככה?"

מאחורי השאלה הזאת מסתתרת שאלה כואבת יותר: מתי האנשים סביבי יצפו שכבר אהיה בסדר?

וכאן נמצאת הבעיה המרכזית של האבל בתקופה שלנו. השאירו כל אדם לבד מול השעון.

אחרי עשרה ימים מישהו אומר לך "אתה חייב לצאת". אחרי חודש שואלים אם כבר יותר טוב. אחרי שלושה חודשים מפסיקים לשאול, ואתה לומד לענות שכן.

האבל לא נעלם. הוא ירד מתחת לשולחן. ושם הוא נשאר פתוח במשך עשרות שנים.

מה שחמשת השלבים השאירו בחוץ

כמעט כל מה שנכתב על אבל חוזר על אותו מודל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, השלמה.

זה מודל בעל ערך, וכדאי לדעת עליו שני דברים.

הראשון: הוא נוסח ב־1969 מתוך התבוננות באנשים שעמדו מול מותם שלהם, ורק אחר כך הוחל על אבל על אחרים.

השני: מי שניסחה אותו הבהירה מאוחר יותר שהשלבים אינם מגיעים לפי הסדר, שלא כולם מופיעים, ושמעולם לא נועדו להיות רשימה שצריך להשלים.

רק שהמודל מתאר את מה שאתה מרגיש. ומה שאדם באבל צריך בדחיפות רבה יותר הוא משהו אחר: מה לעשות, ועד מתי.

וזה בדיוק מה שהמסורת הגדירה.

מבנה שלושת הזמנים

תשובה קצרה: המסורת היהודית מארגנת את האבל בשלושה זמנים, ובכל אחד מהם מותר משהו אחר: שבעה ימים של עצירה מוחלטת, שלושים יום של חזרה הדרגתית, ושנים עשר חודשים של חזרה לחיים יחד עם הזיכרון. כל זמן מתיר משהו ומגביל משהו, והצירוף הזה הוא מה שמאפשר להתקדם.

זמן 1 — שבעת הימים

מה מותר: לעצור לגמרי. לא לעבוד. לא לבשל. לא לטפל באף אחד. לא להחליט שום דבר.

האבל יושב, והעולם בא אליו. אחרים מביאים אוכל, מטפלים בבית, לוקחים אחריות.

וכאן הפרט החכם ביותר בכל המבנה: מי שבא לנחם מצווה לשתוק עד שהאבל ידבר ראשון. כך בגמרא: "אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל" (מועד קטן כ״ח ע״ב).

תחשוב כמה כאב זה חוסך. בלי "הגיע זמנו", בלי "צריך להיות חזק", בלי עצות. רק נוכחות. והאבל הוא שקובע אם הוא רוצה לדבר, על מה, ומתי.

מה זה פותר: שבעת הימים הראשונים הם הזמן שבו הגוף עדיין לא הבין מה קרה. לבקש ממנו לתפקד במצב כזה זה לבקש את הבלתי אפשרי. השלב הזה מתיר לו לקרוס, ומציב מישהו לידו.

זמן 2 — שלושים הימים

מה מותר: לחזור, לאט. חוזרים לעבודה. יוצאים לרחוב. החיים מתחילים לזוז שוב.

מה עדיין מוגבל: שמחות, מוזיקה, חגיגות.

מה זה פותר: כאן גרה הטעות הנפוצה ביותר של האבל המודרני — הקפיצה הישירה מההלוויה לחיים רגילים. השלב הזה אומר בבירור: אתה כבר מתפקד, ועדיין אינך חוגג. אלה שני דברים שונים, והבלבול ביניהם הוא מה שמשאיר כל כך הרבה אנשים בתחושה שהם מתחזים בתוך החיים של עצמם.

זמן 3 — שנים עשר החודשים

מה מותר: החיים המלאים חוזרים, בהדרגה.

מה נשמר: תרגול יומי של זיכרון, לעילוי נשמתו של מי שנפטר. בכל יום, במשך אחד עשר חודשים — זה זמן אמירת הקדיש.

מה זה פותר: שני דברים בבת אחת, ושניהם הקשים ביותר.

ראשית, לאבל יש מסגרת זמן מוצהרת. האדם יודע שיש שנה. ואיתה נעלמת השאלה אם הוא מתעכב יותר מדי.

שנית, לאבל יש משימה. הוא כולל יותר מהמתנה שיעבור: יש משהו לעשות בכל יום, בשמו של מי שהלך. הכאב הופך לפעולה.

ובסוף השנה יש סגירה מסומנת: שינוי בצורת הקשר. הקשר עובר מהיעדר לזיכרון.

למה זה עובד

שלוש סיבות, ושלושתן מבוססות היטב מבחינה פסיכולוגית.

1. זה נותן רשות. הסבל הנוסף הגדול ביותר באבל הוא התחושה שאתה מתעכב יותר מדי. כשהזמן מוצהר מראש, האשמה הזאת נעלמת.

2. זה נותן משימות. כאב בלי כיוון הופך לטחינה מחשבתית. כאב עם פעולה יומית הופך לתהליך.

3. זה נותן הדרגתיות. האבל אינו נגמר בבת אחת, וגם המבנה הזה לא. כל שלב מחזיר עוד קצת חיים. אף אחד לא צריך להחליט לבד מתי לחזור לצחוק.

והערה מתוך העבודה: הארכיטקטורה הזאת עובדת גם עבור מי שאינו שומר מסורת, ואפילו עבור מי שאינו יהודי. את הזמנים אפשר להתאים; מה שחשוב הוא העיקרון. הצהר על השלבים שלך לפני שאתה מתחיל. כתוב מה אתה מרשה לעצמך בכל אחד מהם. ספר לאנשים הקרובים.

רק זה כבר משנה את כל התהליך.

שלושת הדברים שלא אומרים לאדם באבל

תשובה קצרה: המסורת מורה למנחם לשתוק עד שהאבל ידבר. מאחורי ההלכה הזאת יש התבוננות מדויקת: כמעט כל מה שנאמר כדי לנחם מחזיר את המשא אל מי שסובל.

את החלק הזה אני כותב למי שמלווה, וגם למי שנמצא באבל וצריך להבין למה ביקורי הניחום מעייפים לפעמים יותר משהם עוזרים.

1. ההסבר. "הוא כבר לא סבל." "היא הייתה מבוגרת." "הכול לטובה."

כל הסבר, עם כל הכוונה הטובה, מבקש משהו ממי שנמצא באבל: לקבל מסגרת של משמעות לפני שגמר להרגיש. והמשמעות מגיעה, כשהיא מגיעה, בכוחות עצמה.

2. ההשוואה. "כשאני איבדתי את אבא שלי…"

בדרך כלל אומרים את זה כדי ללוות, וזה מייצר את ההפך: האבל מוצא את עצמו מקשיב לאבל של מישהו אחר, ולא פעם גם מנחם אותו.

3. ההוראה. "אתה חייב להיות חזק." "אתה חייב לצאת." "אל תבכה, היא לא הייתה רוצה לראות אותך ככה."

זו היקרה מבין השלוש, כי היא מוסיפה לכאב משימה: עכשיו צריך גם לעשות את זה נכון.

אז מה כן אומרים?

התשובה של המסורת מרשימה בפשטותה: כלום, עד שהאבל מדבר.

וכשצריך לומר משהו, המינימום עובד:

"אני כאן." "רוצה לספר לי עליו?" "אני לא יודע מה להגיד, ואני נשאר קצת."

המשפט האחרון כן ומספיק. אף אחד אינו יודע מה להגיד. מה שעושה את ההבדל הוא להישאר.

ועוד דבר אחד, השימושי מכולם למי שמלווה: לשאול על מי שנפטר. השם שלו, איך הוא היה, מה הוא אהב. רוב האנשים נמנעים מלהזכיר אותו מפחד לפגוע, והתוצאה היא שהאבל נשאר לבד עם מישהו שאיש אינו מדבר עליו.

להזכיר את הנפטר בשמו מלווה יותר מכל נחמה.

הסימנים לאבל שנשאר פתוח

תשובה קצרה: אבל נשאר פתוח כשלאובדן לא היו זמן, מקום ורשות. מזהים אותו לפי כאב שאינו משתנה עם השנים, נושאים שעדיין אי אפשר לקרוא להם בשם, ותסמינים שמופיעים בתאריכים של לוח השנה.

1. לדבר על האדם הזה עדיין בלתי אפשרי, גם אחרי שנים
2. לכאב יש אותה עוצמה כמו בחודש הראשון
3. מופיעים תסמינים גופניים או רגשיים סביב תאריך הפטירה, וזו תסמונת יום השנה
4. החפצים שלו נשארו כמו שהם, או שכולם נעלמו בבת אחת
5. המשפחה הפסיקה להזכיר אותו
6. היה משהו שמנע את התהליך: מרחק, סכסוך, מגפה, סוד

סעיף 6 מסביר הרבה אבלים פתוחים מהשנים האחרונות. אנשים רבים קברו בלי שיכלו להיפרד. האבל הזה נשאר תלוי, והוא עדיין מחכה.

האבל שיורד בשושלת

כאן נכנס הממד שאני עובד איתו הכי הרבה, וכמעט אף אחד אינו מקשר אותו למצוקה שלו.

אבל שלא נבכה בדור אחד מחפש עיניים בדור הבא.

סבתא רבה שאיבדה ילד קטן והמשיכה הלאה כי היו ילדים אחרים להאכיל. סבא שעזב את ארצו ולא הזכיר שוב לעולם את מה שהשאיר מאחור. משפחה שאיבדה מישהו בנסיבות שלא מדברים עליהן.

בדור שלהם לא היו כלים, לא זמן ולא רשות. והרגש יורד שלם בקו, בעוד העובדה נשארת למעלה.

התוצאה, שלושה דורות אחר כך: אדם עם עצב רקע שאינו תואם את חייו. שבוכה בלי סיבה נראית לעין. שמרגיש משא שאת מקורו אינו מכיר.

על העצב הזה שאין לו סיבה נראית כתבתי בבכי בלי סיבה.

וכאן החלק המאיר: כשמישהו סוף סוף בוכה עליו, האבל הזה מושלם. אחרי שמונים שנה. זה אחד התיקונים העמוקים ביותר שקיימים, וזו העבודה שאני מתאר בטראומה בין־דורית.

מה עושים עם אבל ישן

ארבעה צעדים, והם עובדים גם כשהאובדן קרה לפני עשרות שנים.

1. הצהר על הזמן. בחר תקופה — שלושים יום עובדים טוב — והחלט שבמהלכה אתה באבל על משהו שמעולם לא בכית עליו. כתוב את זה.

2. קרא בשם, בקול. אמור מי, אמור מה קרה, אמור את מה שלא היה אפשר לומר אז. מה שנשאר בלי שם ממשיך לפעול.

3. עשה משהו יומי בשמו. אפשר ללוות את זה בתפילה במילים שלך. להדליק נר, לתת צדקה, ללמוד משהו, לכתוב לו כמה שורות. בכל יום מהתקופה שהצהרת עליה. הכאב צריך להפוך לפעולה.

4. סגור במעשה. בסוף התקופה, מחווה שמסמנת את השינוי בקשר: לעלות לקבר, לכתוב מכתב אחרון, לשתול משהו, לכנס את המשפחה כדי לדבר על האדם הזה.

ומשפט לסגירה:

"בכיתי עליך. באיחור, ובכל זאת בכיתי. עכשיו אני נושא אותך איתי בדרך אחרת: בזיכרון, ועם חיים."