התבודדות: לדבר עם ה׳ במילים שלך

התפילה שאף אחד לא לימד אותך

הרבה אנשים למדו שלהתפלל פירושו לומר מילים שכתב מישהו אחר, בנוסח שלא תמיד מדבר אליהם, בשעה קבועה ובמקום קבוע.

ולהרבה אנשים זה עובד, וזה יפה.

אבל יש מספר עצום של אנשים שמרגישים אותו דבר: הם אומרים טקסט, ואינם מדברים עם אף אחד.

רבי נחמן מברסלב לימד משהו אחר, ולימד אותו כתרגול מרכזי, בלב הדרך:

תתבודד זמן מה בכל יום ותדבר עם הקדוש ברוך הוא כמו שהיית מדבר עם חבר קרוב. בשפה שלך. במילים שלך. על כל דבר.

זה נקרא התבודדות — להתבודד, להישאר לבד.

שלושת התנאים

והם שלושה בלבד.

1. לבד. מקום שבו אף אחד לא שומע אותך. חדר עם דלת סגורה, האוטו, הליכה. שאף אחד לא ישמע — זה התנאי המעשי החשוב ביותר, כי הוא מכריע אם תרשה לעצמך לדבר באמת.

2. בקול. זה התנאי הכי קשה, והכי חשוב.

לחשוב ולדבר הם שני דברים שונים. הקול הופך את זה למפגש. אתה שומע את הקול שלך אומר את מה שעד עכשיו רק חשבת, ושם קורה משהו אחר.

3. במילים שלך. שלך. כמו שאתה באמת מדבר. אם אתה מקלל כשאתה כועס, אז מקללים. אין משלב מחייב.

זה הכול. אין דרישות נוספות.

מה להגיד

התשובה הקצרה: כל דבר.

רבי נחמן היה מפורש בזה: אפשר לדבר על הכול. על מה שמדאיג אותך, על מה שחסר לך, על מה שלא הצליח לך, על מה שאתה מתבייש בו, על מה שאתה אפילו לא יודע לקרוא לו בשם.

ארבעה דברים שבדרך כלל פותחים את התרגול כשמישהו מתחיל:

מה שקרה לך היום. פשוט לספר. כמו שהיית מספר למישהו שאוהב אותך.

מה שחסר לך. לבקש את זה, ולקרוא לו בשמו המלא. בלי לעטוף אותו בנוסחאות מהודרות.

מה שאתה מודה עליו. מוחשי. על זה כתבתי במאמר הכרת הטוב שמשנה משהו באמת.

מה שמכעיס אותך. וכאן אני רוצה לעצור, כי זה החלק שהכי משחרר.

על כעס כלפי הקדוש ברוך הוא

תשובה קצרה: המסורת מקבלת טענה שמופנית כלפי הקדוש ברוך הוא. הנביאים טענו, תהילים טוען, וכמה מגדולי המורים עשו את זה בגלוי. הטענה היא צורה של קשר; השתיקה היא צורה של ריחוק.

הרבה אנשים מתרחקים בדיוק בנקודה הזאת.

קרה משהו נורא. מישהו מת. נשבר משהו שלא היה אמור להישבר. ואז מופיע כעס עצום — ואיתו התחושה שהכעס הזה אסור.

אז שומרים אותו בפנים. ויחד עם הכעס השמור, נשמר בצד כל הקשר.

המסורת עובדת אחרת.

אברהם מתווכח. משה טוען. תהילים מלא בשאלות קשות: "עַד אָנָה ה׳ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח" (תהילים י״ג:ב׳), "לָמָּה ה׳ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה" (תהילים י׳:א׳). ורבי נחמן, בליקוטי מוהר״ן, הולך עוד יותר רחוק: הוא מלמד שאמירת הכאב — אפילו הטענה — היא כשלעצמה דרך של התקרבות.

טענה שנאמרה היא שיחה. טענה שנשמרה בפנים היא דלת סגורה.

ויש דבר שאני רואה קורה שוב ושוב: כשמישהו סוף סוף אומר בקול את הכעס ששמר שנים, כמעט תמיד הוא בוכה. והבכי הזה הוא העבודה שקורית. על זה כתבתי במאמר למה אני בוכה בלי סיבה.

התרגול העתיק ביותר שמוכר לנו

תשובה קצרה: תפילה אישית במילים של האדם עצמו מופיעה במקורות הרבה לפני שהיה נוסח קבוע כלשהו. התפילות הראשונות בתורה הן שיחות ספונטניות, ותהילים כולל במפורש את התפילה של מי שלא מוצא מילים.

כדאי לדעת שזה עתיק מאוד — הצורה הקדומה של התפילה, הרבה לפני כל גרסה מודרנית ומרוככת.

האזכור הראשון של אדם שיוצא לדבר לבד מופיע בסיפור של יצחק, שיוצא לשדה לפנות ערב: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כ״ד:ס״ג). המסורת קוראת את הפסוק הזה כמקור עצמו של התרגול: אדם, שדה, שקיעה, ושיחה.

בלי טקסט. בלי שעה קבועה. בלי שאף אחד מסתכל.

ויש מזמור שהולך עוד יותר רחוק, ונראה לי הנדיב מכולם כלפי מי שלא מוצא את המילים.

הכותרת שלו מתארת אותו כך: "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, וְלִפְנֵי ה׳ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים ק״ב:א׳).

שים לב מה הכותרת הזאת עושה: היא נותנת שם ומקום לתפילה של מי שמפורק. דווקא לתפילה של מי שבקושי מסוגל לדבר, עוד לפני מי שיש לו בהירות וסדר.

היא בתוך הספר. יש לה מספר. והיא חלק מהקאנון.

חכמים מוסיפים באותו קו ש"שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ" גם כששערים אחרים ננעלים (ברכות ל״ב ע״ב) — ועל זה כתבתי במאמר למה אני בוכה בלי סיבה.

מה ששלושת המקורות האלה אומרים יחד הוא דבר אחד, ואני רוצה שתזכור אותו כשאתה מתיישב לעשות את זה:

הדרך הכי פחות מלוטשת לדבר היא זו שהמסורת מכירה ראשונה.

מה קורה אם שום דבר לא יוצא

זה הדבר הכי נפוץ בהתחלה, ואני רוצה שתהיה מוכן.

אתה מתיישב, מתחיל לדבר, ומופיעה שתיקה. או התחושה שאתה עושה משהו מגוחך.

רבי נחמן ענה על זה בתורה שנראית לי מהרחומות ביותר בכל המסורת:

גם אם אינך יכול לומר דבר, תישאר שם בכל זאת. עצם הנכונות, ההתבודדות והניסיון — הם כבר התפילה.

והוא מוסיף משהו מעשי: אפשר להתחיל בדיוק במשפט הזה. "אני לא יודע מה להגיד. אני לא מרגיש כלום. אני כאן בכל זאת."

זה כבר לדבר. ולעיתים קרובות, אחרי המשפט הזה, מתחיל לצאת כל השאר — כי המכשול כמעט תמיד היה הרשות להתחיל בלי שהכול מסודר, הרבה יותר מחוסר תוכן.

התרגול, בפועל

מתי: באותו זמן בכל יום. רבים בוחרים בלילה; אחרים, בשעה הראשונה של הבוקר. העיקר הוא הקביעות.

כמה: תתחיל בחמש דקות. חמש. התרגול הקלאסי ארוך יותר, ומי שמתחיל בשעה נוטש תוך שלושה ימים.

איפה: איפה שאף אחד לא שומע. האוטו הוא אחד המקומות הטובים ביותר למי שגר עם אנשים.

איך מתחילים: פשוט אומרים "שלום". ואחר כך מספרים את היום, באותו טון שבו היית מספר אותו למישהו שאוהב אותך ויש לו זמן להקשיב.

ועוד הנחיה אחת בלבד: כשתופיע אי־הנוחות — והיא תופיע — תמשיך בכל זאת. אי־הנוחות עוברת בסביבות היום הרביעי או החמישי, ומה שנשאר אחריה הוא שיחה שמתחילה לזרום מעצמה.

חמשת המכשולים, ומה עושים עם כל אחד

אחרי שנים שאני ממליץ על התרגול הזה, אלה חמש הסיבות שבגללן אנשים נוטשים אותו. לכל החמש יש פתרון.

1. "אני מרגיש מגוחך לדבר לבד."

הנפוץ ביותר, והוא נעלם מהר יותר ממה שאתה חושב. בסביבות היום הרביעי. מאוד עוזר להתחיל באוטו: לדבר לבד שם כבר נחשב נורמלי.

2. "אני לא יודע אם מישהו מקשיב."

וכאן תשובה שמפתיעה רבים: התרגול עובד גם בזמן שאתה בודק את זה. לומר בקול את מה שאתה נושא בפנים מסדר, פורק ומבהיר, בלי קשר לאיפה אתה עומד בשאלה הזאת.

למעשה, הספק הזה הוא תוכן לגיטימי לגמרי לומר בקול. "אני לא יודע אם אתה שם. אני מספר לך בכל זאת."

3. "אני מתחיל ומתפזר."

נורמלי. המחשבה נודדת. להחזיר אותה זה התרגיל, בדיוק כמו במדיטציה — ועל זה כתבתי במאמר על מדיטציה קבלית.

4. "אני תמיד מסיים בבקשה של אותו דבר."

סימן טוב, למעשה: מה שחוזר הוא מה שהכי כבד. וכשמשהו חוזר בחיים וגם בתפילה, כדאי להסתכל על השורש שלו — זה העיקרון שמחזיק את כל הבלוג הזה, ופיתחתי אותו במאמר על דפוסים משפחתיים שחוזרים.

5. "הפסקתי לשבוע ולא חזרתי."

המכשול האמיתי, והיחיד שבאמת חשוב.

הפתרון הוא להמשיך מאותה נקודה, בלי להתחיל מחדש. לחזור, בלי מאזן של הימים שהפסדת ובלי החלטות חדשות. חמש דקות, היום. התרגול ממשיך בדיוק מאיפה שעצר.

למה זה שייך לבלוג הזה

כי בעבודה הזאת עולה חומר שצריך לאן ללכת.

כשמישהו מגלה מה הוא נשא מהשושלת שלו, כשהוא קורא בשם לאבל מלפני שמונים שנה, כשהוא כותב מכתב סליחה — נפתח משהו שמבקש מקום.

התפילה האישית היא המקום הזה. ובשונה מכל השאר, היא זמינה תמיד, בחינם, ובלי צורך באף אחד אחר.

זה הכלי הפשוט ביותר בשיטה, וזה שהכי הרבה אנשים ממשיכים להשתמש בו שנים אחר כך.

מה משתנה עם הזמן

שלושה דברים שמופיעים כשהתרגול מחזיק מעמד, וכמעט אף אחד לא צופה אותם.

ראשית, משתנה מה שאתה אומר. בשבועות הראשונים כמעט כולם מדברים על בעיות: מה שחסר, מה שלא הצליח, מה שמדאיג. עם הזמן מתחיל להופיע משהו אחר — מה שמודים עליו, מה ששואלים, מה שרוצים באמת.

החומר מעמיק מעצמו, בלי שאף אחד מכוון אותו.

שנית, מופיעות תשובות. בלי קולות ובלי סימנים. בהירות. אתה תגיד משהו בקול ובאמצע המשפט תבין מה בעצם קרה.

זה קורה לעיתים קרובות, ויש לזה הסבר פשוט: כשאתה מקשיב לעצמך, אתה שומע את עצמך מבחוץ. ומבחוץ רואים את מה שמבפנים היה מכוסה.

שלישית, זה הופך למקום שהולכים אליו. אחרי כמה חודשים זה מפסיק להיות משימה והופך למקום: הזמן היחיד ביום שבו לא צריך לנהל את התגובה של אף אחד.

למי שמחזיק אחרים כל הזמן, הזמן הזה שווה הרבה יותר ממה שנראה מבחוץ.