זאת הפעם: האישה הראשונה של אדם, ומה השתנה בשנייה

שתי מילים כשמתחילים מחדש

בשמחת תורה מסיימים את קריאת התורה, ובאותה תפילה, בלי יום אחד באמצע, מתחילים שוב מהמילה הראשונה.

אחד קורא "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל", הפסוק האחרון של ספר דברים, והבא אחריו עולה וקורא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא". זה כל המעבר. בלי הפסקה, בלי טקס סיום, בלי מנוחה.

אני אוהב את הרגע הזה כי הוא אומר משהו על האופן שבו לימוד אמיתי עובד. מסיימים, ובאותה נשימה מתחילים מחדש, ומגלים שהטקסט שקראת כבר עשרות פעמים חיכה לך עם משהו שעברת לידו בלי לראות.

השנה עצרתי על שתי מילים.

זאת הפעם: המילה שמסגירה פעם קודמת

לפני שהאישה קיימת, אדם עושה דבר שבדרך כלל קוראים מהר. הוא מעביר לפניו את כל היצורים החיים ונותן להם שמות, אחד אחד, ומבין כל אחד מהם מספיק טוב כדי לקרוא לו בשם.

אני קורא את הקטע כך: בכל אחד מהם הוא בדק גם, מבפנים, אם זה מי שמתאים לו. והתורה מסכמת את כל המסע בשורה יבשה: "וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

אחר כך הוא נרדם. וכשהוא מתעורר עומדת מולו אישה, והוא אומר, בבראשית ב׳:כ״ג: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה".

זאת הפעם. ולזאת, דווקא לזאת.

מי שאומר "זאת הפעם" מספר, בלי להתכוון, שהייתה פעם קודמת.

אלה מילים של מי שכבר היה במקום אחר ועכשיו יודע להבחין. המסורת לקחה את המילה הקטנה הזאת ברצינות גמורה ושאלה: מה הייתה הפעם הראשונה?

האור שנגנז, והאמרה

כדי להבין מאיפה באה אותה ראשונה, כדאי לדעת מה קרה קצת קודם.

המדרש מספר שהאור שנברא ביום הראשון היה חזק כל כך שאפשר היה לראות בו מסוף העולם ועד סופו. אור שקדם לשמש, כי השמש נבראה ביום הרביעי, ובלי מקור שאפשר להצביע עליו. האור הזה נגנז.

הזוהר מוסיף קריאה על היום הרביעי. במקום שכתוב "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", המילה מארת כתובה חסר, בלי וי״ו. בלי האות הזאת אפשר לקרוא אותה מְאֵרַת, מלשון מארה, קללה. ושם הוא אומר משפט קשה: כשהאור הראשון נגנז, נוצר מקום.

למקום הזה הקבלה קוראת קליפה. כדאי להבין אותה מהדבר הפשוט ביותר. קח תפוז. הקליפה נוצרת לפני הפרי, מגינה עליו בזמן שהוא גדל, והיא מרה. איש אינו אוכל את הקליפה, ואיש אינו מקבל פרי בלעדיה.

לזה מתכוונים המקובלים כשהם אומרים שהקליפה קודמת לפרי. זה כוח שעוטף את האור וניזון ממנו, והוא מופיע בדיוק במקום שיש בו חושך, כי החושך הוא מקום ריק. וכל מקום ריק מתמלא.

אותן אותיות, בסדר אחר

הזוהר ממשיך, וכאן מה ששווה את כל הפרק.

הוא אומר שכאשר המדרגה האחרונה, זו שדרכה האור יורד לעולם הזה, מתקשטת במעשים של אנשים טובים, האותיות מתהפכות. ומאותן ארבע אותיות נבנה פסוק אחר: "אִמְרַת ה׳ צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ". מארת ואמרת. אותן אותיות, בסדר אחר.

ולמילה אמרה יש לי חיבה, כי בעברית יש לה גם משמעות יומיומית: האמרה של הבגד. מי שתפר פעם בגד יודע מה זה. שולי הבד, שמקופלים פנימה ונתפרים.

בד בלי אמרה מתחיל להיפרם. יוצא חוט, אחר כך עוד אחד, ואחרי כמה כביסות אין בגד. האמרה היא מה שמחזיק את כל השאר.

ובעברית אמירה ואמרה חולקות שורש. כלומר גם הדיבור צריך תפר. פה בלי אמרה מוציא החוצה את כל מה שיש בפנים, כולל מה שהיה צריך להישאר שם. כולנו מכירים מישהו כזה. וכולנו, אם נהיה כנים, היינו האדם הזה לפעמים.

ולא היו שומעים זה לזה

כאן מגיע החלק של הסיפור שבגללו אני כותב את כל השאר.

המדרש לוקח את המילה פעם ומסיק שהייתה ראשונה. בספרים העתיקים, באחד שנודע בשם אלפא ביתא דבן סירא, הפעם הראשונה הזאת מסופרת בפרט שקשה לשכוח.

הבורא ראה שלא טוב היות האדם לבדו, ועשה לו אישה מן האדמה, כמותו. ומיד הם התחילו להתווכח. הוויכוח היה על מי למעלה ומי למטה, ושניהם עמדו על שלהם. היא אמרה לו משפט אחד: שנינו שווים, ששנינו מן האדמה.

ואז הספר כותב את השורה שמשנה הכול:

"ולא היו שומעים זה לזה."

שני אנשים עשויים בדיוק מאותו חומר, שניהם צודקים, ואף אחד אינו מקשיב. היא הלכה, והוא נשאר לבד.

את הזוג הזה אני רואה הרבה. שני אנשים חכמים וישרים, כל אחד מהם מסוגל להסביר לך בדיוק למה הוא צודק, והוא באמת צודק. הם יושבים מולי ומדברים, ומה שאני רואה הוא שכל אחד מחכה שהשני יגמור כדי לומר את שלו.

הם שווים לגמרי. שניהם מן האדמה. וביניהם שום דבר אינו זז, כי ויכוח על מי למעלה נגמר רק כשמישהו שותק לרגע ומקשיב לשני.

אחר כך מגיעה השנייה, והיא נלקחת מצלעו. עצם מעצמי. וכשהאחר הוא חלק ממך, השאלה מי למעלה מאבדת את טעמה. איש אינו נלחם ביד של עצמו.

מה שעשה את ההבדל בין הפעם הראשונה לשנייה הוא מה שאדם ראה כשהביט. בפעם הראשונה הוא ראה רק את מה שבחוץ.

אחור באחור

המסורת מתארת את אדם ברגע בריאתו כגוף עם שני פרצופים. זכר ונקבה מחוברים זה לזה מן הגב, כמו שני אנשים שנשענים זה על זה. "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", כתוב בבראשית א׳:כ״ז, ושם אחד היה לשניהם.

ואחר כך בא מה שהספרים קוראים לו נסירה. הם הופרדו זה מזה, והיא הובאה אליו, הפעם פנים בפנים.

המילה צלע, שממנה נבנתה חוה, פירושה גם צד. כמו צלע ההר, צלע של משולש. כלומר היא נבנתה מצד שלם שלו. מחצי.

עכשיו תחשוב על שני אנשים מחוברים גב אל גב. הם אף פעם לא נפרדים. הם מרגישים כל הזמן את החום של השני, נשענים עליו, נושאים אותו כשהוא כבד. ואף פעם, אפילו לא פעם אחת, הם אינם רואים את פניו.

אחור באחור אפשר לשאת מישהו שנים, ולא לראות את פניו אפילו פעם אחת.

אני מכיר בתים שחיים כך שלושים שנה. זוגות, הורים עם ילדים בוגרים, אחים. הם קרובים מאוד, תלויים לגמרי זה בזה, יודעים בדיוק איך השני נושם. ואם תשאל אחד מהם מה באמת מפחיד את השני, או על מה הוא חולם, הוא ישתוק. הוא מכיר את הגב.

הנסירה כואבת, ובגלל זה היא עובדת

כדי להיות פנים בפנים צריך קודם להיפרד. זה הפרדוקס של הנסירה, והיא כואבת. שני אנשים שהיו גוף אחד צריכים פתאום לעמוד כל אחד על רגליו, עם גב חשוף, בלי משהו להישען עליו.

ורק משם אפשר להסתובב ולהביט.

בלוח של המקובלים, הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם ימי הנסירה. אחר כך, בין יום הכיפורים לסוכות, מכינים את המפגש, והסוכה עצמה משמשת חופה. משהו מזה נמצא בסודות הסוכות. ובשמחת תורה מתחילים שוב מבראשית.

כלומר בחודש האחרון עברנו, בלי לשים לב, את הסיפור הזה כולו.

נברא כדי לתת: הצינור עם הקשר

יש מפתח שבלעדיו שום דבר ממה שנאמר עד כאן אינו מובן, ואני חוזר אליו בכל שיעור על הפרשה הזאת.

אדם נברא כדי לתת. בשפת הקבלה, משפיע הוא מי שנותן ומקבל הוא מי שמקבל, ואדם נברא עם רצון לתת שכמעט אי אפשר לשלוט בו.

ומי שנברא כך מוכרח לתת. מה שהוא נושא בפנים אינו יכול להישאר בפנים. אם יש לו כלי, מקום שבו מה שהוא נותן מתקבל, זה בונה. ואם אין לו כלי, זה יוצא בכל זאת, ונשפך החוצה.

כך מסבירים הספרים את מאה ושלושים השנים. אחרי שנגזרה מיתה על העולם, אדם פירש מחוה מאה ושלושים שנה. מצער, מחרטה, מרצון לתקן. והמקובלים אומרים שהפרישה הזאת עלתה לו ביוקר, כי כוח שנותן חייב לצאת, ובשנים האלה הוא יצא בלי כלי.

אני מסביר את זה בשיעור בתמונה פשוטה. פתח ברז עד הסוף ועשה קשר בקצה הצינור. מה קורה? לא צריך ללמוד פיזיקה כדי לענות.

הצינור מתפוצץ. והוא מתפוצץ בנקודה החלשה ביותר שלו, אי שם באמצע, במקום שלא חשבת עליו.

זה מה שאני רואה אצל אנשים שהשפע שלהם נשאר בלי כלי.

אמא שגידלה חמישה ילדים, ועכשיו הבית ריק. הכוח שהזין חמישה ילדים שלושים שנה עדיין שם, באותה עוצמה, ואין לו לאן ללכת. אז הוא יוצא כדאגה בלי סוף, כשליטה בחיים של הילדים הבוגרים, כביקורת על הכלה, ולפעמים דרך הגוף עצמו.

או גבר שבנה חברה ארבעים שנה ויצא לפנסיה. ראיתי אב שנלחם כל חייו בשביל ילדיו, ובסוף הם עושים לו טובה ומכניסים אותו לבית אבות שלוקח ממנו את כל מה שיש לו, והוא מאבד את הטעם לחיות. מה שהפיל אותו היה אובדן הכלי. הוא איבד את המקום שאליו הלכה הנתינה שלו.

לכן אני אומר למי שנברא כדי לתת, ורובנו כאלה: הכלי משתנה עם הגיל, וצריך שיהיה אחד תמיד. מי שכבר גידל את ילדיו צריך למצוא איפה הנתינה שלו מתקבלת עכשיו. נכד, שכנה, קבוצה, תלמיד. מקום שבו מה שיש לך לתת נכנס ונשאר.

זה אותו היגיון שלפיו פועלים הדפוסים המשפחתיים שחוזרים: כוח בלי אפיק פותח לעצמו אפיק, ופותח אותו בנקודה החלשה ביותר של המערכת.

למה אני לא אומר את שמה

לאותה ראשונה יש שם, והוא מוכר בעולם כולו. בשיעורים שלי אני לא אומר אותו.

הפעם הראשונה שהוא מופיע בכתב היא בספר ישעיהו, בנבואה על עיר חרבה שרק חיות בר מקננות בה. אחר כך הוא מופיע כמעט בכל מקום: בלוחות שומריים ואכדיים, אצל נוצרים, אצל מוסלמים.

החוקרים באוניברסיטאות אומרים שאת הדמות הזאת לקחנו מהם. אני קורא את אותם נתונים הפוך. אם דמות מופיעה בכל התרבויות, סימן שהיא הייתה בזיכרון של בני האדם מההתחלה.

ואני לא אומר את השם כי לשם יש כוח. בשיעורים שלי אני קורא לה הראשונה, וממשיך הלאה.

היא גם מעניינת אותי רק כפתח. מה שבאמת מעסיק אותי הוא הכוח שהיא באה לקחת: הכוח שמניע אדם, זה שהספרים קוראים לו שפע ואנחנו קוראים לו חיוניות, תשוקה, רצון לתת. והשאלה לאן הוא הולך.

כי לכוח הזה יש שני בתים אפשריים. באחד הוא בונה, ובשני הוא מתרוקן.

שתי דרכים, והשטר שמשלים את השם

לפני אדם עומדות תמיד שתי תנועות: אחת של אחריות ואחת בלעדיה. ושתי הנשים בסיפור הן שני השמות של שתי התנועות האלה.

הדרך הכבדה. כשמישהו מתחבר באמת, יש תוצאות: ילדים, פרנסה שצריך להביא, עול. וגם העול של האדם השני, שקיבלת עם כל מה שהוא מביא. הדרך הזאת כבדה, ומי שהולך בה יודע את זה מהיום הראשון.

הדרך בלי חשבון. לקחת את הנעים ולהשאיר את ההמשך למישהו אחר. בלי עול, בלי מחויבות, בלי מחר.

מי שאינו נושא בתוצאות גם אינו קוצר מהן.

ויש רמז יפה במילים עצמן. באיש יש יו״ד. באשה יש ה״א. יחד הן חצי משם הוי״ה.

ומה משלים את שתי האחרות? הכתובה, שטר הנישואין. כתובה: כתב ו״ה, כתוב ו״ה.

השם השלם נבנה בבית רק כשמגיע השטר שבו מישהו מתחייב, בכתב, לפרנס, לכבד, לדאוג.

הקדושה של בית היא קדושה של אחריות. איש ואישה, לבדם, הם חצי שם. המחויבות היא החצי השני.

וזה נכון הרבה מעבר לנישואין. כל קשר אמיתי, עם ילד, עם תלמיד, עם חבר, נשלם ברגע שמישהו מתחייב אליו ועובר מהנאה לאחריות.

מה הפרשה הזאת משאירה

שלושה דברים נשארים, ושלושתם דומים לעבודה שאנחנו עושים.

מפתח 1 · שני אנשים יכולים להיות צודקים שניהם. שניהם יכולים לצדוק ולא לזוז סנטימטר, כי ויכוח על מי למעלה נגמר כשמישהו מקשיב. זו הסיבה שכל כך הרבה שיחות משפחתיות חוזרות על עצמן עשרות שנים באותו תסריט.

מפתח 2 · קרבה והיכרות הן שני דברים שונים. אפשר לשאת מישהו שלושים שנה בלי לראות את פניו. קרבה והיכרות הן שני דברים שונים, ויש בתים שלמים שבנויים על הראשונה.

מפתח 3 · שפע בלי כלי מתפוצץ בנקודה החלשה. כוח שנותן ואינו מוצא כלי יוצא בכל זאת, ומתפוצץ בנקודה החלשה ביותר. מי שנשאר בלי מי שהוא נתן לו צריך מקום חדש, וצריך אותו מהר.

במעשה, השבוע: בחר שיחה שאצלך בבית חוזרת שנים באותה צורה. בפעם הבאה שהיא מתחילה, עשה דבר אחד אחר: הקשב עד הסוף בלי להכין את התשובה שלך בזמן שהשני מדבר. פעם אחת. זה התרגול הקצר ביותר בכל העבודה הזאת, וזה שמזיז הכי הרבה.

שלושת הדברים האלה עוברים בקו משפחתי כמו שעובר כל השאר. בית שבו איש לא הקשיב מלמד לא להקשיב, והדור הבא מתווכח באותו תסריט בלי לדעת מאיפה לקח אותו. לזהות את זה היא התנועה הראשונה של רפואת עץ הדורות, והמפה המלאה, דלת אחר דלת, נמצאת בחמש הדלתות.

והסיפור נגמר במקום שבו התחיל. אדם מביט, והפעם הוא רואה משהו אחר. מה שהשתנה הוא המבט שלו.