בַּמַּאֲמָר הַזֶּה
- מה קורה במוח כשמנסים להסביר
- למה זה מכשיל טיפול
- המשפט שמחבר את הכול
- מאיפה הגיעה תורת הטראנס בשיטה
- מה טראנס איננו
- הכלים המעשיים
- איך נראית פגישה בפועל
- מה מרגישים בפועל
- מה מפריע לכניסה
- טראנס עצמי: מה אפשר לעשות לבד
- ספריית הסקריפטים
- הקשר בין טראנס לעץ הדורות
- ארבעת שלבי הטראומה, ואיפה הטראנס נכנס
- למי זה מתאים ולמי פחות
- מה קורה אחרי הפגישה
- שלושת הצירים, והמקום של הטראנס בהם
- להמשך קריאה
- שאלות נפוצות
בקצרה
המודע מחויב לתת הסבר לכל מה שקורה, וכשאין לו הסבר אמיתי הוא ממציא אחד. בטראנס מרגיעים את ההיגיון לרגע, וכך מה שעולה הוא הרגש עצמו ולא ההסבר שנבנה סביבו. משם אפשר להגיע אל הרגע שבו הדפוס נוצר ולעבוד עליו. השיטה נשענת על תורת הטראנס של הרב שלמה שושן ז״ל.
מה קורה במוח כשמנסים להסביר
המוח שלנו מחולק לשלושה חלקים, וההבנה שלהם מסבירה למה טראנס בכלל נדרש.
המודע מקבץ בתוכו את הניתוח וההיגיון. הוא קולט נתונים מהסביבה ומנסה לתת להם הסבר.
תת המודע מחזיק את הרגשות — והם אלה שמגדירים את כל מערכת ההפעלה.
הלא מודע הוא הרובד העמוק ביותר.
וכאן מתחילה הבעיה. המודע מחויב להסביר. כשהוא רואה משהו או חווה משהו, הוא חייב לתת לזה פשר.
ולרוב אין לו את הפשר האמיתי. אף אחד לא באמת יודע למה הוא התעצבן כל כך ממישהו שעקף אותו בתור — והוא בכל זאת התעצבן מאוד.
אז המודע ממציא. הוא מייצר הסבר שנשמע הגיוני, והאדם מאמין לו.
ולכן חלק גדול ממה שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו הוא ההסבר שנבנה בדיעבד, ולא הסיבה.
למה זה מכשיל טיפול
התוצאה המעשית קשה: אדם שמנסה לפתור בעיה, פותר את ההסבר ולא את הסיבה.
הוא עובד שנים על משהו, ומגיע להבנות אמיתיות, והדפוס נשאר במקומו. כי הוא עבד על מה שהמודע הציע לו, ולא על מה שבאמת יצר את התגובה.
וזה בדיוק מה שהטראנס בא לפתור.
בטראנס מרגיעים את ההיגיון לרגע. כשהמודע נח, מה שעולה הוא הרגש עצמו — הרגש שמגדיר את מערכת ההפעלה, ולא הפרשנות שנבנתה סביבו.
המקרה והסיטואציה אינם משנים כלל. מה שאנו מרגישים — זה מה שאנו רואים.
המשפט שמחבר את הכול
יש ניסוח אחד שמסביר את כל התפקיד של הטראנס בשיטה:
לומדים להיות תסריטאים שמשנים את התסריט, במקום שחקנים שמנסים לזוז מצד לצד בעוד התסריט דוחף אותם לאותו כיוון בדיוק.
השחקן משנה תנועה. הוא מנסה להתנהג אחרת, להחליט אחרת, להתאמץ יותר. וכל עוד התסריט לא השתנה, הוא חוזר לאותה סצנה.
התסריטאי עובד על הטקסט עצמו.
וזה מחבר את הטראנס אל אחד משלושת הצירים של השיטה: העץ, הגוף והתסריט. התסריט הוא המשפט הפנימי שמנהל את החיים ועדיין יושב בצל, והטראנס הוא הכלי שמגיע אליו.
מאיפה הגיעה תורת הטראנס בשיטה
לצד המקורות הקבליים, לצד הטראנס של השיטה יש שושלת מקצועית מדויקת.
הרב שלמה שושן ז״ל היה טריינר NLP ומרצה בינלאומי בתחום הטראנס והסוגסטיה. הוא מסר הרצאות וסדנאות בפני מאות אנשים, והתראיין בערוצי טלוויזיה על יכולותיו.
הוא התמודד עם סרטן במשך כמה שנים, ומסר את כל תורתו לחבורת תלמידים מובחרת חודשים ספורים לפני מותו בשנת 2020. הרב משה ארמוני היה בחבורה הזאת.
וזה נותן לשיטה שני מקורות סמכות שונים לגמרי שנפגשים באותו מקום: הרובד הקבלי מצד אחד, והמסורת המקצועית של עבודת התת־מודע מצד שני.
זו גם הסיבה שהשיטה עובדת גם על מי שמגיע מרקע פסיכולוגי וגם על מי שמגיע מרקע של לימוד.
מה טראנס איננו
כדאי להסיר כמה הנחות שמגיעות מהתרבות הפופולרית.
זו איננה שינה. האדם ער לחלוטין, שומע הכול, וזוכר הכול. מדובר במצב של ריכוז ממוקד שבו הביקורת נרגעת.
אין בזה איבוד שליטה. אף אחד לא עושה דבר שאיננו רוצה בו. מי שמחליט להפסיק — מפסיק, ומיד.
זה איננו מופע. אין נדנדה, אין ספירה דרמטית, ואין מבט מהופנט. זה נראה כמו אדם שיושב בכיסא בעיניים עצומות ומדבר בשקט.
וזה איננו קסם. אין קיצורי דרך ואין כוחות על — יש תהליך עבודה ממוקד בשילוב תת המודע כדי להגיע לריפוי. אנחנו מאמינים בעבודה קשה של המטופל, רק כך הוא מגיע לתיקון.
הכלים המעשיים
בשלב המתקדם של הלימוד נלמדים הכלים עצמם, וכל אחד מהם מתאים למצב אחר.
הסקריפט של Dave Elman — תקן ההשראה המהיר בהיפנוזה קלינית. שיטה מסודרת להביא אדם למצב עבודה בזמן קצר.
רגרסיה באפקט ברידג׳ — הכלי המרכזי. יוצאים מהרגש שקיים עכשיו, ונעים דרכו אחורה אל הפעם הראשונה שבה הוא הופיע. הרגש הוא הגשר, ולכן אין צורך לדעת מראש לאן הולכים.
רגרסיית המסדרון — מתורתו של שלמה שושן. תרגיל תודעתי לעבודה עם רגעים קריטיים בעבר.
תרפיית החלקים — עבודה עם חלקים סותרים בתוך האדם, לאיזון ולשליטה עצמית.
תהליך ספירלה וGolden Box של ג׳פרי סטפן — כלים לשחרור ולהכלה.
תהליכי סליחה — לעצמי ולאחרים, בסדר מובנה.
טראנס עצמי — כדי שהאדם יוכל להמשיך לעבוד לבד בין הפגישות.
איך נראית פגישה בפועל
השלב הראשון הוא בירור. מבררים מה הרגש שחוזר, מתי הוא מופיע, ואיפה הוא יושב בגוף. הבירור הזה הוא חצי מהעבודה — בלעדיו אין לאן לנוע.
השלב השני הוא כניסה. מרגיעים את הגוף ואת הנשימה, ומורידים בהדרגה את רמת הביקורת. לוקח דקות.
השלב השלישי הוא התנועה אחורה. נשארים עם הרגש, ומאפשרים לו להוביל. אנשים מתארים תמונות, גילים, לפעמים משפט אחד שנאמר להם פעם.
השלב הרביעי הוא העבודה עצמה — ממסגרים מחדש את מה שנוצר שם, ומקיימים תהליכי סליחה לעצמו ולאחרים.
והשלב החמישי הוא סגירה והטבעה. מייצבים את המצב החדש כדי שהוא יחזיק אחרי שהאדם קם מהכיסא.
מה מרגישים בפועל
אנשים שואלים על זה יותר מכל דבר אחר, ולכן כדאי לתאר במדויק.
כבדות נעימה בגוף. הידיים והרגליים מרגישות כבדות יותר, והשרירים משחררים בלי שביקשת מהם.
שינוי בתחושת הזמן. תהליך של ארבעים דקות מרגיש כמו עשר. זה אחד הסימנים המובהקים.
מודעות מלאה לרעשים בחדר, ובלי הצורך להגיב להם. אדם שומע מכונית בחוץ ולא איכפת לו.
דמעות שעולות בלי הקדמה. לא תמיד, ולעיתים קרובות. זו פריקה, וזה חלק מהעבודה.
ותמונות שמגיעות בלי מאמץ. לא כמו לדמיין — יותר כמו להיזכר.
והדיווח החוזר ביותר בסוף: «לא ידעתי שאני זוכר את זה».
מה מפריע לכניסה
חמישה דברים חוזרים אצל מי שמתקשה, וכולם ניתנים לפתרון.
הניסיון להצליח. אדם שמנסה להיכנס לטראנס מפעיל את המודע, ובדיוק זה מונע. הכניסה מגיעה מהרפיה ולא ממאמץ.
הציפייה למשהו דרמטי. מי שמחכה לאיבוד הכרה יחשוב שכלום לא קרה, בזמן שהוא נמצא במצב עבודה מלא.
פחד מאיבוד שליטה. הוא נפתר בהסבר. כשאדם יודע שהוא ער, זוכר, ויכול לעצור מתי שירצה — הגוף משחרר.
עייפות קיצונית. קל להירדם ממש, ואז אין עבודה. עדיף שעה שבה האדם ער ורגוע.
וחומר שהמערכת עדיין שומרת עליו. לפעמים תת המודע פשוט אינו מוכן, וזו תשובה לגיטימית. כופים על זה לא עובד, וחוזרים לזה בהמשך.
טראנס עצמי: מה אפשר לעשות לבד
בשלב מתקדם לומדים גם טראנס עצמי, כדי שהעבודה תימשך בין הפגישות.
העיקרון פשוט: מגיעים למצב רגוע, ומזינים את התת־מודע בשפה חיובית ובזמן הווה.
והכלי הנגיש ביותר לזה הוא לחישת לילה — בדקות שלפני השינה, כשההיגיון נרדם והתודעה נעשית פתוחה יותר. שם מזינים תמונות של ריפוי, ביטחון, ערך עצמי ושמחה.
היא איננה מתווכחת עם הבעיה ואיננה מנתחת אותה. היא בונה מציאות חדשה בשפה חיובית, לילה אחרי לילה, עד שהזרעים מתחילים לצמוח כדפוסי חיים.
וזה דורש עקביות ולא עוצמה. חמש דקות בכל יום עדיפות על שעה בשבוע.
ספריית הסקריפטים
לאורך השנים הוקלטו בשיטה סקריפטים מוכנים לתהליכים שונים, וכל אחד מכוון למצב אחר:
- טראנס מרכבה לפתיחת התודעה
- ניקוי פנימי עמוק
- הגעה לרוגע ולשלווה
- סליחה עצמית
- ביטחון עצמי
- ניקוי הנפש
- שחרור מכאב
- טראנס הטבעה
- דמיון מודרך מטלטל
סקריפט מוקלט מתאים לעבודה שוטפת ולתחזוקה. לעבודה על חומר עמוק, ובמיוחד כשהיא נוגעת בעץ הדורות, עדיף ליווי — כי שם צריך מישהו שרואה את הקו מבחוץ ויודע להחזיק את מה שעולה.
הקשר בין טראנס לעץ הדורות
זו נקודה שמבדילה את השיטה מעבודת טראנס רגילה.
הבסיס של חשיפת הקונפליקט נעשה קודם דרך בניית עץ הדורות. מזהים את הקו, מוצאים את הדמות בטור, ומבינים איזה דפוס עבר.
ורק אחר כך נכנסים לטראנס — כשכבר ידוע מה מחפשים.
וזה משנה את איכות העבודה. טראנס בלי מפה הוא חיפוש; טראנס עם מפה הוא הגעה.
ארבעת שלבי הטראומה, ואיפה הטראנס נכנס
כדי להבין מתי משתמשים בטראנס, כדאי לראות את המסלול השלם. כל אדם שקורה לו משהו עובר ארבעה שלבים.
הדחקה. הנפש מרחיקה את הכאב ומקבלת אותו טיפין טיפין, כי בשלב הזה היא עוד לא יכולה לעכל אותו. פעולה טבעית, וכדאי לא להישאר בה לאורך זמן.
חשיפה. הרגע שבו מתברר עם מה מתמודדים ומול מה עובדים. כאן נכנס הטראנס בפעם הראשונה — הוא מגיע אל מה שהמודע כיסה בהסבר.
פריקה. הוצאת הרגש החוצה. כאן נכנס הטראנס בפעם השנייה, ובשיטה יש תשע דרכי פריקה מוגדרות שכל אחת מתאימה לסוג אחר של חומר.
התמרה. המתנה של הטראומה — הפיכת מה שהיה מקור לכאב למקור לכוח.
והכלל שמחזיק את השלב האחרון: אין רע יורד מן השמיים.
ומשפט קליני שכדאי לזכור: מה שלא מורגש עכשיו עדיין קיים. אדם יכול לחשוב שאין לו טראומה, והיא תתבטא שנים אחר כך. לכן העבודה מגיעה עד הפריקה וההתמרה, ולא נעצרת בהבנה.
למי זה מתאים ולמי פחות
מתאים למי שמוכן לעבודה, למי שמחפש להגיע אל השורש ולא רק להקלה, ולמי שכבר ניסה כלים אחרים והגיע לתקרה.
דורש זהירות אצל מי שנמצא במשבר נפשי פעיל, ואצל מי שמטופל תרופתית — שם העבודה נעשית בתיאום ובקצב אחר.
וכלל מנחה בכל מקרה: מי שנמצא בטיפול רפואי או נפשי, ממשיך בו. העבודה כאן מתלווה ואינה באה במקום.
מה קורה אחרי הפגישה
החלק שכמעט אף אחד לא מספר עליו מראש, ובו נמצאת מחצית מהתוצאה.
ביום הראשון יש לרוב עייפות. עבודה בתת־מודע היא עבודה, והגוף מבקש מנוחה. כדאי לתכנן את היום בהתאם ולא לקבוע דברים תובעניים אחריה.
בימים שאחרי עולה חומר נוסף. זיכרונות, חלומות חיים במיוחד, ולפעמים שיחה עם בן משפחה שנפתחת מעצמה. זה חלק מהתהליך ולא סימן שמשהו נפתח יותר מדי.
ובשבועות שאחרי מגיע השינוי המעשי. הוא לרוב שקט: תגובה שלא הגיעה, ויכוח שלא התפתח, החלטה שהתקבלה בקלות. אנשים שמים לב אליו בדיעבד.
מה עוזר בתקופה הזאת
לכתוב. משפט אחד ביום על מה שעלה. זה מייצב.
להמשיך בלחישת לילה. היא מחזיקה את מה שנפתח ומזינה אותו הלאה.
ולא למהר לפגישה הבאה. לתת לחומר להתיישב. קצב טוב הוא לרוב שבועיים בין פגישות בשלב העמוק, ולא פחות מזה.
שלושת הצירים, והמקום של הטראנס בהם
הדפוס חי בשלושה מקומות בבת אחת, ולכן העבודה נוגעת בשלושתם.
העץ — השושלת, סדר הלידה, וההדהודים. את מי אתה ממשיך ואת מה אתה נושא.
הגוף — התסמין, האיבר שמדבר, והמקום שבו נעצרה התנועה.
התסריט — המשפט הפנימי שמנהל את החיים ועדיין יושב בצל.
הטראנס הוא הכלי המרכזי של הציר השלישי. התסריט איננו נגיש בשיחה רגילה, מפני שהוא בדיוק מה שהמודע מכסה בהסבר.
ובכל זאת הוא נוגע גם בשניים האחרים: בעץ, כשעולה חומר של דמות מהשושלת; ובגוף, כשהעבודה מגיעה אל התחושה עצמה ולא אל התיאור שלה.
עבודה על ציר אחד מזיזה משהו. עבודה על שלושתם היא מה שסוגר.
להמשך קריאה
שְׁאֵלוֹת נְפוּצוֹת
מה זה טראנס בהקשר טיפולי?
האם אני מאבד שליטה בטראנס?
מה זו רגרסיה באפקט ברידג׳?
למה צריך טראנס אם אפשר פשוט לדבר?
מאיפה הגיעה תורת הטראנס בשיטה?
האם זוכרים מה קרה בטראנס?
כמה פגישות צריך?
זה מתאים למי שנמצא בטיפול תרופתי?
