אז מה הבסיס והיסוד של שיטת רפואת עץ הדורות?

בשנת 1967 פיתחו הפסיכיאטרים תומס הולמס וריצ'רד ריי, סולם למדידת הלחץ. הם רצו לבחון האם אירועי לחץ ומתח בחיים יכולים לחזות התפתחות מחלה בעתיד. הסולם כולל 43 אירועי חיים מלחיצים. הם בדקו תיקים רפואיים של מעל 5,000 נבדקים. הנבדקים התבקשו להעריך, בסולם ציונים של 1-100, את מידת ההסתגלות מחדש שלהם נוכח אירועים שונים בחיים. כלומר הציון של האירוע המלחיץ ביותר, שמצריך את ההסתגלות מחדש הרבה ביותר (האירוע שהכי "הופך", "מטלטל" את חייהם) יהיה קרוב ל-100 ואילו אירוע שאינו מצריך הסתגלות מחודשת משמעותית יזכה בציון קרוב ל-0. בהתאם לתוצאות, הם בנו סולם אירועי חיים המאפשר להעריך באיזו רמת לחץ ומתח אנשים נמצאים בתקופה נתונה בחייהם. כיום משתמשים בסולם כדי למדוד את מידת הלחץ שהפרט נמצא בה בהתאם לציונים שהתקבלו מאירועי החיים. הולמס וריי מצאו שאדם שצבר 300 יחידות לחץ ומעלה, סיכוייו לפתח בעיה רפואית/לחלות הינם 80%. לעומת זאת, אדם שצבר 150 יחידות ומטה, סיכוייו לחלות הינם רק 30 אחוז (שוב הוכחה לכך שלחץ מתח וקונפליקטים גורמים מחלות). לפיכך, החוקרים מצאו כי יש קשר ישיר בין כמות הלחץ לבין הסיכוי להתפתחות בעיות רפואיות . הקשר היה כה חזק עד שניתן היה לדרג את האירועים מהמלחיצים ביותר למלחיצים פחות ולהצביע על מצבים בחיים המעמידים אנשים בסיכון גבוה יותר לפתח בעיות רפואיות בעתיד כתוצאה מהאירוע.

300 יחידות ומעלה ————- כ-80% סיכוי לפתח בעיה רפואית

150-299 יחידות ————— כ-50% סיכוי לפתח בעיה רפואית

150 יחידות ומטה ————– כ-30% סיכוי לפתח בעיה רפואית

נתון מעניין שעלה במחקר הוא שהסולם מפנה את תשומת הלב לכך שגם אירועים חיוביים עלולים להיתפס כמלחיצים כמו חתונה.

10 האירועים המדורגים ראשונים ברשימה והציון היחסי שקיבלו בדירוג בסולם:

מוות של בן/בת זוג או של ילד – 100

גירושין – 73

פרידה בין בני זוג – 65

מאסר – 63

מוות של בן משפחה קרוב – 63

פציעה/ מחלה אישית – 53

חתונה – 50

פיטורין מעבודה – 47

פיוס בין בני זוג – 45

פרישה לגמלאות – 45

שינוי במצב בריאותו של בן משפחה – 44

הריון – 40

קשיים בתפקוד המיני – 39

הצטרפות בן משפחה נוסף – 39

הסתגלות מקצועית – 39

שינוי במצב הכלכלי – 38

מוות של חבר קרוב – 37

שינויים בתחום העבודה – 36

שינוים לרעה בכמות הוויכוחים עם בן/בת הזוג – 35

משכנתא או הלוואה גדולה – 31

עיקול / משכנתא / הלוואה – 30

שינויים באחריות בעבודה – 29

עזיבה של הבת/ הבן את הבית – 29

בעיות עם המחותנים – 29

הישג אישי יוצא דופן – 28

בן/בת זוג מתחילים/מפסיקים עבודה – 26

התחלה או סיום לימודים – 26

שינוי בתנאי החיים – 25

שינוי בהרגלי חיים – 24

בעיות עם המנהל הישיר בעבודה – 23

שינוי בשעות או בתנאי העבודה – 20

שינוי מקום מגורים – 20

מעבר לבית ספר חדש – 20

שינוי בהרגלי הפנאי – 19

שינויים בפעילויות הקשורות לדת – 19

שינויים בפעילויות חברתיות – 18

משכנתא או הלוואה קטנה – 17

שינוי בהרגלי השינה – 16

שינוי בכמות המפגשים המשפחתיים – 15

שינוי בהרגלי האכילה – 15

חופשה – 13

תקופת חגים מתקרבת – 12

עבירה קלה על החוק – 11 

הסולם מאפשר למדוד באופן מדויק את כמות הלחץ שחווה הפרט, כך ניתן לחזות את סיכוייו לחלות, חיזוי זה מאפשר בקרה ושליטה.

הלחץ הוא הגורם הראשי למחלות וכאשר האדם בלחץ מערכת העצבים הסימפטטית שלו מופעלת, מנגנון הילחם או ברח מופעל. אותו מנגנון אחראי על השרידות והצלת החיים, אותו צריך לפעול כאשר המח מזהה סכנת חיים. זה כמובן לא הזמן להילחם בבקטריות ווירוסים את זה ניתן לדחות 5 דקות אחרי שהסכנה תעבור. הבעיה שהיום אנחנו חיים במצב של הילחם או ברח תמידי, אנשים חיים במתח עצום כתוצאה מהדינמיקה המהירה של החיים. היום אדם אחד עושה מה ששמונה אנשים עשו לפני 50 שנה. מה זה בדיוק מתח? האם לקבל מייל מעצבן? חשבונות מנופחים? בעיות עם האשה? עם הילדים? עם השכן? דברים לא הולכים לפי התכנון? כן! כל אלה יכולים להיות מלחיצים, אולם יש הבדל בין לחץ פיזי לבין לחץ פזיולוגי.

לחץ פזיולוגי הוא כאשר מערכת העצבים שלנו אבדה את האיזון. משל למכונית עם גז וברקס, המכונית בנוי לפעול בהרמוניה בין הגז לברקס אבל כאשר יש נהג לחוץ מאד והוא משתמש בגז באופן לא מבוקר הוא יצטרך גם לבלום בפראות. הגז הוא המערכת הסימפטטית והברקס היא המערכת הפרהסימפטטית . חלק הארי ממערכת העצבים נקרא מערכת העצבים האוטונומית. שם קורים כל הדברים שאנחנו לא צריכים לחשוב עליהם. 99.99% ממה שקורה בגוף ברגע נתון מנוהל על ידי מערכת העצבים האוטונומית ואנחנו לא מודעים לכך כלל. מתוך טריליונים של ביטים של מידע ברגע נתון שמקבל המח אנחנו מודעים לאלפים בודדים בלבד. וטוב שכך אחרת לא היינו יכולים להתפנות לעולם שסביבנו. לדוגמא, אתה לא מודע לפירוק המזון שאכלת בצהרים במעיים הדקים שלך? אינך צריך לחשוב על הפריסטלטיקה, אינך צריך לחשוב על הוספת אמילז, כדי לשבור את מבנה העמילנים שאכלת. או להוסיף ליפז לשבור את השומנים שאכלת. אינך צריך לחשוב איך להוסיף אינסולין, כדי להטמיע את הסוכרים והפחממות שאכלת. אינך צריך לחשוב על הכליות שצריכות לסלק סודיום מיותר מהמערכת בגלל עודף מלח שאכלת.אינך צריך לחשוב איך לפנות את רעלי הריסוס שהצטברו בכבד כתוצאה מהירקות המרוססים שאכלת. וכן הלאה והלאה. מיליארדי תהליכים שקורים בכל העת ואינך צריך לחשוב עליהם במודע. רק שיש בעיה רפואית אתה מתחיל לקבל שבבי מידע. המח שתפקידו שרידות מתחיל לשדר למודע כדי שיעשה משהו. רוב מה שקורה בגופך כולל השערות שגדלים עכשיו עליך נעשים בצורה אוטומטית לא מודעת. האין זה נהדר? כי אחרת לא היה מספיק זמן בעולם כדי לחשוב על כל מה שקורה בגוף. 

המערכת הפראסימפטטית אחראית על גדילה בריאות ותחזוקת הגוף והיא מכילה את רוב הפעולות האוטומטיות שלנו, לעומתה מערכת העצבים הסימפטטית מתוכנתת לשימוש פחות בתדירות ועם זאת היא מתוכנתת להציל את חיינו בכל רגע נתון כאשר יהיה צורך. כאשר אנחנו נכנסים למצב של הילחם או ברח הרבה דברים קורים בגופינו: זרימת הדם משתנה היא הולכת פחות לקיבה כדי לעכל מזון (כי זה לא זמן לעכל עכשיו אפשר לדחות את זה כמה דקות), ופחות לאיזור הקדמי של המח האחראי על המחשבות היצירתיות, פחות לכבד ולכליות וכיו"ב. עיקר זרימת הדם הולכת לשרירים משום שהמח סבור שאתה עומד להילחם או לברוח במהירות כי משהו מאיים על חייו לכן הגוף לא צריך עכשיו לעכל את המזון או לנקות את הרעלים מהכבד או לווסת את האלקטרוליטים בכליות או לייצר מחשבות יצירתיות משום שאם הוא לא ישרוד בכמה דקות הבאות אז כל זה אינו משנה. כל זה נעשה באופן אוטומטי.

על אף שהמערכת הסימפטטית אחראית לשמור על החיים סכנות מוות אמורות להיות בתדירות קטנה. לזברה אין אולקוס כי אחרי שהאריה סיים לרדוף אחריה ולא תפס אותה היא חוזרת לשיגרה, היא תקבל התקף רעידות אפילפטי לכמה דקות שעל ידו היא תיפטר מהטראומה ואז תחזור לרעות באחו. אך בבני אדם כאשר זה הופך למתח מתמשך, זה פוגע באיברים כי זרימת הדם לשם מופרעת ובמיוחד זה פוגע במערכת החיסון. גם ברמה התאית בזמן מתח ולחץ, יש הפסקת גדילה, ניקוי ותחזוקה סדירה, אחרי זמן חירום הגוף אמור לחזור לפעילות סדירה אך מה קורה כאשר המערכת לא חוזרת לתיפקוד רגיל והמתח נשמר? זאת בדיוק הסיבה שנוצרות מחלות כרוניות שאף עוברות קידוד גנטי ועוברות לדורות הבאים. אם כן אף על פי שהמערכת הסימפטטית מגינה על חיינו, לא טוב שהיא מנהלת את הגוף לזמן רב מדי וכאשר זה קורה לבסוף מתפרצת מחלה שהיא למעשה החלק החלש בשרשרת שנפגע תחת הלחץ המתמשך.   

עקרון המחשבה האפקטיבית והאקולוגית

בתחילה עלינו להסכים על כמה עקרונות כדי שנוכל להתקדם. שורש הבעיה נמצאת הרבה פעמים במוחו של אדם. המח מריץ מחשבות דפקטיביות שגורמות לרגשות מוקצנים המחליים את האדם. כדי להתגבר על כך צריך האדם לשנות את מחשבתו אחרת הוא בבעיה. ולכן העיקרון הראשון הוא: אני מאפשר לעצמי לחשוב מחשבות אפקטיביות ואקולוגיות בלבד. חלק גדול מהאנשים שבאים לטיפול, באים בגלל דיכאונות וחרדות. המאפיין העיקרי אצל כולם הם מחשבות הטורדות אותם ובדרך כלל מחשבות כאלה ההופכות זבוב לפיל. אנחנו נתמקד באפקטיביות ונשאל: האם המחשבה הזאת היא אפקטיבית או לא? דהיינו בשלב הראשון לא מעניין אם זה טוב או רע, אמת או שקר, מצוה או עבירה, שכן כל נושא כזה הוא ענין לויכוח, הרי לכל אחד יש את המפה שלו דרכה הוא מפרש את מה שקורה לו בחיים, אבל אפקטיביות זה כבר ענין של המטופל האם המחשבה הזאת יעילה לו – מקדמת אותו בחיים או שהיא דפקטיבית - חסרת יעילות, שלוקחת אותו אחורה ולא קדימה. בדרך כלל לאנשים שיש להם דיכאון או חרדה, המחשבות שלהם בלופ , וכל החיים נמצאים סביב הלופ הזה, סוג של אובססיה, כמו מישהו שכואב לו משהו פיזי והוא כל הזמן סביב הכאב וכל תנועה שהוא עושה הוא "עושה חשבון" לכאב, הוא כל כך ממוקד בכאב שאין לו מספיק אנרגיה להירפא, ובמילים אחרות, כשהתודעה מוסחת לכאב יכולת הגוף להירפא קטֵנה, מזה מובן מדוע מרדימים חולים קשים. כשהמודעות היא על הכאב נוצרת תקיעות, שהיא גם דין וגם חשבון. הדין הוא שהמחשבות הרעות מושכות דינים, למשל אם אדם בחרדה שכאב מסוים הוא סימן למחלה שעומדת להתפרץ אצלו, עצם המחשבה עצמה מגבירה את הכאבים ואת הבעיה ולפעמים גם יוצרת רגש מוקצן שיגרום למחלה חדשה כגון יאוש שעלול לפגוע בריאות, או פחד קיומי שעלול לפגוע בכליות וכיוצא בזה. והחשבון הוא שבאותו זמן, שמתעסקים ברע לא חושבים מחשבות חיוביות המקדמות אפקטיביות. כאשר מודיעים לאדם שהוא חולה, גם שאין כאב מורגש, התודעה שלו מזדעזעת מעצם הידיעה על המחלה, המחלה מתגברת מאד, זהו אפקט "נוסבו" שצריך לקחת בחשבון כי הרבה פעמים הדרך שבה מודיעים לאדם שהוא חולה גורמת מחלה בפני עצמה.

לכן כדי להגביר אפקטיביות חייבים ללמד את המטופל להפסיק לשאול "למה"? הסיבה היא ששאלת "למה" היא מחזורית אינסופית ובדרך כלל היא כרוכה עם מחשבה דפקטיבית, משום שכל תשובה שיקבל אדם חרדתי או דיכאוני על "למה" שהוא שאל את עצמו בדרך כלל לא תעזור לו לצאת מהמצב שלו אלא תגביר את הבעיה. למשל אשה שנמצאת בדיכאון בגלל יחסיה עם בעלה, אם היא תתמקד בשאלה למה הוא עושה לי את זה? היא אמנם עשויה לקבל כל מיני תשובות שיסבירו את המניעים שלו ואח"כ גם ראיות שההתנהגות שלו חמורה ומוטעית ושהיא צודקת. התשובות האלה יקבעו את הבעיה והיא תשאר ולעיתים אף תתגבר. את שאלת ה"למה" צריך להפוך לשאלת "איך"? במקרה שלנו היא צריכה להתמקד בשאלה איך עלי לשפר את יחסי עם בעלי? או איך לגרום לו להפסיק להתנהג כך? וכיו"ב. תשובות לשאלות אלו יהיו אפקטיביות, כי על ידי התשובות היא תוכל לשפר את מצבה. לעומת זאת מבחינה טיפולית לפעמים חשוב להסביר את ה"למה". לכן מטפל ב"עץ הדורות" היודע להסביר את ה"למה", (דהיינו, מה הוא הקונפליקט שגרם לבעיה? מה קרה במחזורי החיים הרלוונטים? מה הם ההדהודים בעץ הדורות של האדם שגרמו לבעיה? ומה קרה בפרויקט המטרה?) יוכל להסביר גם את ה"איך".

גם שאלת "מה אם"...? היא בדרך כלל שאלה דפקטיבית והיא לוקחת את החושב אותה לדימיונות על מצבים שונים שלא מוליכים אותו לשום מקום, אלא ל"תסכול רב שכבתי" לדוגמא, אם אותה אשה הסובלת מבעיות של שלום בית, תחשוב מה אם הייתי מתחתנת עם מישהו אחר? או מה אם הוא היה מתנהג בצורה אחרת? זה רק יתסכל אותה ולא יביא אותה לשום פיתרון. את שאלת "מה אם"...? צריך להחליף לשאלת "מה עלי לעשות על מנת"....? לדוגמא מה עלי לעשות על מנת לגרום לשינוי בהתנהגותו/התנהגותי? וכיו"ב.

עוד, כדי להגביר אפקטיביות, מחשבות צריכות להיות אקולוגיות, דהיינו שיתאימו למצב שהאדם נמצא בו. דהיינו אם יש לאדם עכשיו בעיה קיומית והוא עוסק במחשבתו "איך אסע לאיים הקריבים", זה לא שייך לבחינתו כרגע וממילא זה יהיה בזבוז זמן מבחינתו להשקיע זמן מחשבה על כך. 

לסיכום הדברים צריך ללמד את המטופל הדיכאוני או החרדתי לחשוב בצורת אפקטיבית ולהוציא מהלקסיקון המחשבתי שלו "למה" ו"מה אם" ולהחליפם ב"איך", ו"מה עלי לעשות על מנת". במחברת מארי דחושבנא בתחילה המטופל מתחייב להתחיל לחשוב בצורת "איך" ו"מה עלי לעשות על מנת" ולעשות V כדי להניע את הטיפול.