פצע האב: כשאבא היה בבית ולא היה שם

היה, ולא היה

יש משפט שאני שומע שוב ושוב, כמעט תמיד באי נוחות:

"אבא שלי היה. אבל הוא לא היה."

הוא ישן בבית. שילם את החשבונות. בא לטקסים בבית הספר. ובכל זאת, משהו אף פעם לא הגיע.

ואז מגיע החלק שהכי קשה לומר: "ואין לי זכות להתלונן, כי הוא עשה כל מה שהוא יכול."

אני רוצה להוריד ממך את המשא הזה לפני שנמשיך.

שני הדברים יכולים להיות נכונים. הוא עשה מה שיכול, וגם לך חסר משהו. להכיר בדבר השני לא מאשים אף אחד. זה פשוט מתאר מה שקרה.

מה אבא נותן

תשובה קצרה: התפקיד האבהי נותן שלושה דברים: את הגבול, את הרשות לצאת לעולם, ואת ההכרה. כשאחד מהם חסר, הוא משאיר חותם מסוים שאפשר לזהות.

הגבול. ה"עד כאן" שמסדר. ילד צריך לפגוש מבנה יציב כדי לדעת איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל העולם.

הרשות לצאת. האם בדרך כלל מחזיקה את הפנים; התפקיד האבהי דוחף החוצה. הוא זה שאומר: אתה יכול ללכת, ואתה יכול לחזור.

ההכרה. החשובה מבין השלוש, וזו שהכי חסרה.

היא איננה שבח. היא משהו פשוט ועמוק יותר: שמישהו יסתכל על מה שעשית ויאשר אותו. "עשית את זה טוב." "אני גאה בך."

גבר בן חמישים יכול להחזיק חיים שלמים שבנה ועדיין לחכות למשפט הזה. ראיתי את זה פעמים רבות, וראיתי את זה שובר אנשים שאף פעם לא בוכים.

ארבעת סוגי ההיעדרות

1. האב שעזב

הוא התגרש, עבר רחוק, או נעלם.

מה זה משאיר: שאלה ששום ילד לא יכול לענות עליה לבד — זה היה בגללי? ודריכות קבועה מפני נטישה בקשרים הבוגרים.

2. האב שעבד

הוא נעדר פיזית בגלל העבודה, הרבה פעמים מתוך צורך אמיתי ובהקרבה כנה.

מה זה משאיר: המשוואה שאהבה מוכיחים בפרנסה, ולעולם לא בנוכחות. הילדים נוטים לחזור עליה: הם עובדים בלי הפסקה ולא מבינים למה המשפחה מרגישה אותם רחוקים.

ועוד משא: קשה מאוד לבוא בטענות למי שהקריב. התלונה נשארת בלי מקום, ומה שנשאר בלי מקום לא מעובד.

3. האב השותק

הוא היה בבית, ואף פעם לא אמר שום דבר ממה שחשוב. אף פעם לא שאל מה שלומך. אף פעם לא אמר מה הוא מרגיש.

מה זה משאיר: קושי לתת שם למה שקורה בך. גברים שלמדו שגבר לא מדבר על דברים כאלה, וחוזרים על השתיקה עם הילדים שלהם בלי להתכוון.

4. האב הקשוח

נוכח, תובעני, אי אפשר לרצות אותו. הביקורת קודמת להכרה.

מה זה משאיר: קול פנימי ששופט הכול. הישגים שלא מביאים סיפוק. ולעיתים קרובות, הצלחה חיצונית שנבנתה על צורך באישור שאף פעם לא נסגר.

איך זה נראה בחיים הבוגרים

חמישה דפוסים, ואלה הם שאני רואה הכי הרבה.

לחפש אישור בכל מקום. בוסים, בני זוג, קהל. החיפוש אחרי ההכרה שלא הגיעה אז, מחולק עכשיו בין זרים.

קושי מול סמכות. או כניעה מופרזת, או מאבק בכל דמות שנותנת הוראות. שתיהן אותו פצע.

לא להרגיש בעל זכות. לגבות את מה שמגיע לך, לתפוס מקום, שדברים יצליחו. זה מתחבר ישירות למה שכתבתי בחסימות שפע.

לחזור על המודל עם הילדים שלך. השתיקה עוברת בירושה בנאמנות מדהימה.

לשאת את כולם. בעיקר כשהבן נאלץ לתפוס את מקומו של האב בבית. זה הדפוס שאני מפתח בדפוסים משפחתיים שחוזרים.

מה הקבלה אומרת על הקו האבהי

תשובה קצרה: במבנה הנשמה, התפקיד האבהי קשור לחכמה — הניצוץ, הכיוון, הדחף קדימה — ולגבורה, הכוח ששם גבולות. כשההעברה הזאת נקטעת, חסרים כיוון ומבנה.

המסורת עובדת עם התאמה ברורה: האם היא הכלי שמכיל; האב הוא הניצוץ שמכוון והגבול שנותן צורה.

ויש דימוי שאני משתמש בו הרבה בפגישות: האב מוסר את ה"לאן".

כשזה חסר, מופיע אדם עם יכולות עצומות ובלי כיוון ברור. שעובד הרבה בלי לדעת בשביל מה. שמגיע למקום ולא מרגיש שהוא שלו.

על כוחות הנשמה האלה כתבתי בעשר הספירות.

שלוש החובות של אב

תשובה קצרה: המסורת מגדירה את מה שאב חייב לבנו בחובות מוחשיות שאפשר לבדוק. כשקוראים אותן כמבוגר, אפשר לתת שם מדויק למה שהגיע ולמה שחסר, במקום להישאר עם תחושה עמומה.

יש רשימה בתלמוד שאני משתמש בה כמעט עם כל גבר שמגיע עם הנושא הזה, כי היא הופכת תלונה מעורפלת לרשימת מצאי.

חכמים מונים את מה שאב חייב לבנו, ובתוך הרשימה: "וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה... וּלְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּמַּיִם" (קידושין כ״ט ע״א).

קרא אותן שוב, כי מתחת לניסוח העתיק יש שלושה תפקידים עכשוויים מאוד.

1. ללמד אותו להבין את העולם. להעביר לו מסגרת, ערכים, דרך לקרוא את מה שקורה. שלא יצטרך לפענח הכול לבד.

2. ללמד אותו לעמוד על הרגליים. מקצוע, יכולת, דרך להתפרנס. עצמאות.

3. ללמד אותו להציל את עצמו. השלישית היא המילולית ביותר והמרגשת ביותר: האב צריך לתת לבנו את היכולת לשרוד כשהוא עצמו כבר לא יהיה שם.

ועכשיו השימוש המעשי ברשימה.

קח אותה וענה עליה לגבי אבא שלך. אחת אחת.

הוא נתן לי מסגרת להבין את העולם? הוא לימד אותי לעמוד על הרגליים? הוא נתן לי כלים להציל את עצמי לבד?

כמעט כולם מגלים אותו דבר: חלק כן, בבירור, ובלי שאי פעם הכירו בזה. רוב האבות של הדור הקודם מילאו את השנייה בהקרבה עצומה, והמסירות הזאת נשארה בלי שם כי ציפו למשהו אחר.

ומופיע גם, בדיוק, מה שחסר. עם שם, וכבר לא עמום.

הדיוק הזה הוא בדיוק מה שהעבודה צריכה: משהו מוחשי להכיר בו, ומשהו מוחשי להחזיר.

העבודה

חמש תנועות, אותן תנועות כמו בכל השיטה הזאת, עם דגש משלהן.

1. לתת שם למה שחסר. עם סצנות מוחשיות וגילים. "בגיל שתים עשרה זכיתי בפרס והוא לא בא." מה שכללי לא מזיז כלום.

2. לברר מי היה אבא שלו. זו התנועה המכרעת, וכמעט אף אחד לא עושה אותה.

איך היה סבא שלך? הוא היה שם? מה הוא נתן לאבא שלך? פעמים רבות מאוד מופיע בדיוק אותו דבר, דור אחד קודם. גבר שלא קיבל, ונותן את מה שלמד.

3. לכבד את מה שכן הגיע. גם אם זו רק הפרנסה, גם אם זו רק הנוכחות הפיזית, גם אם אלה רק החיים. בלי השלב הזה העבודה הופכת להאשמה.

4. להחזיר. "השתיקה שלך שלך, אבא. אבא שלך שלך. אני מחזיר לך את זה בכבוד. אני לוקח את מה שכן שלי."

5. לתת לעצמך את ההכרה. התנועה הזאת שייכת לפצע הזה במיוחד, והיא החשובה ביותר.

את ההכרה שחיכית לה ממנו, תן אותה לעצמך. בקול. כשאתה מסתכל על מה שבנית.

"עשית את זה טוב. הגעת עד לכאן לבד, ויש בזה ערך. אני גאה בך."

זה נשמע מביך. עשה את זה בכל זאת. הרבה גברים בוכים בפעם הראשונה שהם אומרים את זה בקול, והבכי הזה הוא בדיוק העבודה שקורית.

על הסיבה שהדמעות האלה מגיעות כך כתבתי בבכי בלי סיבה.

תרגיל המכתב שלא נשלח

עשרים דקות, נייר, ולבד. זה התרגיל שבו ראיתי הכי הרבה גברים נשברים, וגם זה שמביא שינוי הכי מהר.

חלק 1 — רשימת השלושה. כתוב שלושה רגעים מוחשיים שבהם היית צריך את אבא שלך והוא לא היה שם. עם גיל, מקום ומה קרה.

שום דבר כללי. "כשמלאו לי חמש עשרה והוא לא בא" עובד. "הוא אף פעם לא היה שם" לא עובד, כי הגוף לא מגיב לסיכומים.

חלק 2 — מה בדיוק היית צריך. ליד כל אחד, בכמה מילים: מה רצית שיעשה? שיהיה שם? שיגיד משהו? שישאל?

חלק 3 — אבא שלו. עכשיו כתוב את מה שאתה יודע על אבא שלו. וענה: מישהו עשה את זה בשבילו אי פעם?

פעמים רבות מאוד התשובה היא לא. וה"לא" הזה מסביר יותר מכל תוכחה.

חלק 4 — המשפט המלא. בשורה אחת, בקול:

"אבא, הייתי צריך [את זה] וזה לא הגיע. אני רואה שגם לך זה לא הגיע. אני מחזיר לך את מה ששלך, ונותן לעצמי את מה שחסר לי."

חלק 5 — וזה החלק שכמעט אף אחד לא עושה. הסתכל על מה שבנית בלי שקיבלת את זה.

העבודה, המשפחה, מה שאתה נושא על הכתפיים. את כל זה עשית בלי ספר הוראות.

ושם, בקול, המשפט של הסוף:

"עשיתי את זה טוב. הגעתי עד לכאן לבד, ויש בזה ערך."

אם קשה לך להגיד אותו, תגיד אותו בכל זאת. זה בדיוק השריר שנשאר בלי שימוש, וזה התרגיל שמפעיל אותו.

כשאתה האבא

אם אתה קורא את זה ויש לך ילדים, יש משהו שאני רוצה לומר לך, כי זה החלק השימושי ביותר במאמר כולו.

הדפוס נחתך כאן, והוא נחתך במשפט אחד.

לא צריך תהליך טיפולי שלם כדי להתחיל. צריך לומר לילד שלך, כשאתה מסתכל לו בעיניים, את מה שלך לא אמרו:

"אני גאה בך."

ואם אתה מאלה שגדלו עם השתיקה, המשפט הזה יעלה לך. תרגיש מגוחך. תגיד אותו בכל זאת.

ועוד אחד, כשיהיה לך כוח:

"יש דברים שלא ידעתי לתת לך. זה לא היה בגללך."

המשפט השני הזה מוריד מהילד שלך את השאלה שאתה סחבת כל החיים.

העבודה המלאה, עם המפה של שלושה דורות של גברים בקו שלך, היא המסלול של רפואת עץ הדורות.