בַּמַּאֲמָר הַזֶּה
- לפני הכל — איך מדברים על זה
- למה הפלות נספרות בעץ
- איך הפלה מזיזה את כל המפה
- מה נושא מי
- וכשאין את מי לשאול
- למה דור שלם שתק
- איך מנהלים את השיחה עם המשפחה
- מה שהקבלה אומרת על נשמה שלא הגיעה
- הבדל בין אבל לבין מקום פתוח
- הרובד התורני
- מה עושים עם זה
- איך נראית ההכרה בפועל
- שאלה שחוזרת: האם זה משפיע גם על הילדים שלי
- מה שחשוב לומר בסוף
- מה זה עושה למי שיושב אחרי המקום הפתוח
- וכשמגלים שהיו כמה
- להמשך קריאה
- שאלות נפוצות
בקצרה
בעץ הדורות כל הפלה תופסת מקום בסדר הלידה ומסומנת במפה. הפלה שקדמה ללידה מזיזה את המספר של מי שנולד אחריה, ולכן היא משנה את כל הקריאה של העץ. מי שיושב בעמדה שאחרי מקום פתוח נושא לעיתים ריקנות בלי הסבר, אשמה בלי סיבה, או דחף תמידי להציל. העבודה נעשית בכבוד ובלי שיפוט.
לפני הכל — איך מדברים על זה
זה הנושא הרגיש ביותר בכל העבודה, וכדאי לומר את הדברים בפתיחה.
בעבודה הזאת אין שיפוט ואין אשמה. לא כלפי אמא, לא כלפי סבתא, לא כלפי אף אחד שקיבל החלטה בנסיבות שאיננו יודעים עליהן דבר.
מה שקורה כאן פשוט: יש נשמה שהייתה במשפחה, ואנחנו נותנים לה את המקום שלה. זה הכול.
מי שקורא את זה ונגע בו הנושא מקרוב — קח את הזמן. אין כאן שום דבר דחוף, ואין כאן שום דבר שדורש ממך להצדיק את עצמך.
למה הפלות נספרות בעץ
בעץ הדורות כל נשמה שהייתה במשפחה תופסת מקום בסדר הלידה. גם מי שלא נולד.
זו הנקודה שמבדילה את השיטה משיטות אחרות שעובדות עם מפות משפחתיות. ברובן נספרים הילדים שנולדו; כאן נספרים כולם.
וזה איננו פרט טכני. זה משנה את המפה כולה.
איך מסמנים
כל הפלה מסומנת בעיגול עם איקס במקום המדויק שלה בסדר, בין העיגול שקדם לה לבין העיגול שאחריה.
טבעית או יזומה — אותו סימון, אותו מקום.
איך הפלה מזיזה את כל המפה
ההדהודים בעץ עוברים בטורים אנכיים לפי מבנה של לוח מקשים: אחד מהדהד עם ארבע ועם שבע, שתיים עם חמש ועם שמונה, שלוש עם שש ועם תשע.
המספר שלך הוא מקומך בסדר הלידה. וההפלות נכנסות לספירה.
ולכן:
אם הייתה הפלה לפני שנולדת, אתה אינך מספר אחד. אתה מספר שתיים.
והטור שלך אינו אחד־ארבע־שבע אלא שתיים־חמש־שמונה. כלומר הדמויות שאתה מהדהד איתן הן אחרות לגמרי.
זה המקום שבו רוב האנשים מגלים למה כל החישובים שלהם עד היום לא הסתדרו. הם חיפשו בטור הלא נכון.
דוגמה
אישה שגדלה כבת בכורה, עם אחות אחת אחריה. לפי החישוב הפשוט היא מספר אחד ואחותה מספר שתיים.
בבירור עם אמא התברר שהייתה הפלה שנה לפני שהיא נולדה.
המפה משתנה: ההפלה היא אחד, היא שתיים, אחותה שלוש. הטור שלה הוא שתיים־חמש־שמונה, ואת ההדהוד שלה צריך לחפש אצל מי שיושב במספר חמש ובמספר שמונה בין האחים של ההורים.
מה נושא מי
כשמקום בעץ נשאר פתוח, מי שיושב בעמדה שאחריו נושא את הזיכרון. זה מופיע בכמה צורות חוזרות.
תחושת ריקנות בלי הסבר
חלל פנימי שאין לו מקור בביוגרפיה. אדם עם חיים מלאים ותחושה מתמדת שמשהו חסר.
אשמה בלי סיבה
תחושת חוב שאי אפשר לתרגם לאירוע. אנשים מתארים את זה כ«אני תמיד מרגיש שאני צריך להתנצל על משהו».
דחף תמידי להציל אחרים
מקצועות טיפוליים, קשרים שבהם האדם תמיד המציל, ותחושה שהוא אחראי לשלומם של אחרים מעבר לפרופורציה. זה אחד הביטויים השכיחים ביותר.
תחושה שאתה חי בשביל מישהו אחר
מופיעה במיוחד אצל מי שנולד מיד אחרי הפלה שקדמה לבכור. עומס קיומי שאין לו מקור, ולפעמים גם תחושה של «אני צריך להצדיק את הקיום שלי».
וכשאין את מי לשאול
ההתנגדות הראשונה שעולה כאן היא כמעט תמיד אותה התנגדות: אני לא יודע אם היו הפלות במשפחה שלי.
זה נכון להרבה אנשים. זה נושא ששתקו עליו דור שלם, ולפעמים שניים.
מה שכן אפשר לעשות
שואלים. זו שיחה אחת עם אמא, עם דודה, עם מי שנשאר. ולרוב זו השיחה שפותחת את כל העץ — כי בדיוק שם נמצאות השתיקות.
וכדאי לשאול פשוט ובלי דרמה: «אני מנסה להבין את הסדר במשפחה. היו הריונות שלא הסתיימו?»
ואם באמת אין את מי לשאול — שמים סימן שאלה במקום, ובונים עם מה שיש.
סימן השאלה עצמו הוא מידע. הוא מסמן שיש שם משהו שלא ידוע, והוא מחזיק את המקום פתוח עד שיתברר. עצים חלקיים מגלים את הקו בכל זאת.
למה דור שלם שתק
כדי להבין למה המידע הזה חסר כמעט בכל משפחה, כדאי להסתכל על ההקשר.
הדורות שקדמו לנו עברו מלחמות, הגירות ועוני. הפלה לא נחשבה לאירוע שמדברים עליו — היא הייתה עניין פרטי של האישה, ולעיתים קרובות גם עניין שהיא לא שיתפה בו אפילו את בעלה.
נוסף על כך, במשך שנים רבות לא הייתה שפה לדבר על זה. אין טקס, אין תאריך, אין שם. אבל שאין לו מילים נשאר בגוף ובשתיקה.
וכשמשפחה שומרת על שתיקה במשך שמונים שנה, היא שומרת עליה במסירות שבה שומרים על דבר שמציל חיים. לכן הבירור הזה מרגיש מפחיד, וזה הגיוני לחלוטין.
איך מנהלים את השיחה עם המשפחה
זו לרוב השיחה שפותחת את כל העץ, ולכן כדאי לגשת אליה נכון.
מתי לשאול
בשיחה רגילה, לא בארוחה משפחתית ולא באירוע. שיחה אחת, פנים אל פנים או בטלפון, בלי קהל.
איך לפתוח
בשאלה על סדר, ולא על אירוע:
«אני מנסה להבין את הסדר במשפחה שלנו. כמה הריונות היו לך, ומה היה הסדר ביניהם?»
השאלה הזאת עובדת כי היא עניינית. היא איננה מבקשת סיפור, איננה מבקשת רגש, ואיננה מבקשת הצדקה.
מה עושים כשמסרבים לענות
מכבדים. הסירוב עצמו הוא מידע, ולעיתים קרובות הוא מידע חזק מאוד. סימן שאלה במקום, וממשיכים.
מה עושים כשעולה רגש
מקשיבים ולא מתקנים. הרבה נשים מדברות על זה בפעם הראשונה בחייהן, ולפעמים השיחה הזאת היא כשלעצמה הפעולה שסוגרת עניין — גם לך וגם להן.
מה שהקבלה אומרת על נשמה שלא הגיעה
לפי האר״י, כל נשמה יורדת לעולם לצורך תיקון מסוים. הירידה עצמה היא תנועה מכוונת, והיא אינה מקרית.
וכשנשמה מתחילה את הירידה הזאת ואינה משלימה אותה, התנועה שהתחילה נשארת פתוחה. היא איננה נעלמת.
זו הסיבה שבשיטה נותנים למקום הזה סימן במפה. הסימן איננו זיכרון של אובדן — הוא הכרה בתנועה שהתחילה.
ומכאן גם ההיגיון של התיקון: מי שנותן לנשמה הזאת מקום, משלים תנועה שנשארה פתוחה בשם כל השושלת.
הבדל בין אבל לבין מקום פתוח
שני דברים שנשמעים דומים ואינם אותו דבר, וההבחנה ביניהם חשובה.
אבל הוא תהליך של מי שחווה את האובדן. יש לו התחלה, יש לו זמן, ויש לו סוף. הוא נעשה בגוף ראשון, והוא שייך לאדם שעבר את זה.
מקום פתוח בעץ הוא משהו אחר. הוא נוגע במי שלא חווה את האירוע כלל — לפעמים שני דורות אחריו — והוא איננו מבקש אבל. הוא מבקש הכרה.
ולכן הכלים שונים. אבל מבקש זמן ושיחה. מקום פתוח מבקש סימון במפה ואמירה מפורשת שהנשמה הזאת הייתה.
וזו גם הסיבה שאדם יכול לעשות את העבודה הזאת בלי שהיה לו קשר לאירוע, ואפילו בלי לדעת מתי בדיוק הוא קרה.
הרובד התורני
הקריאה של השיטה נשענת על פסוק שרוב האנשים קוראים כגזרה.
פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִיםשמות לד, ז
המילה «פוקד» היא מלשון פקידה, ופקידה בלשון התורה היא היריון:
וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָרבראשית כא, א
מה שנשמר איננו עונש. הוא עניין שנשמר כדי שמישהו יבוא ויוליד אותו אל האור.
וזה נכון במיוחד כאן. המקום הפתוח בעץ איננו כתם ואיננו חוב. הוא נשמה שמבקשת שיכירו בה, ומי שנותן לה מקום סוגר עניין שהיה פתוח דורות.
מה עושים עם זה
שלב ראשון — לסמן
מציירים את העץ עם ההפלות במקומן. רק זה כבר משנה את קריאת המפה, כי המספרים זזים.
שלב שני — לקרוא את הטור מחדש
עם המספר החדש, בודקים מי יושב בטור. לרוב מתגלה דמות אחרת לגמרי מזו שחיפשו קודם.
שלב שלישי — לתת מקום
בשיטה יש כלי מוגדר לזה, והוא נעשה בליווי. הוא פשוט במהותו: הכרה. אמירה מפורשת שהנשמה הזאת הייתה, שיש לה מקום בעץ, ושמי שנושא את הזיכרון שלה מניח אותו.
זה איננו טקס ואיננו דורש שיתוף של אף אחד מהמשפחה. התהליך קורה בתוך האדם עצמו, וההשפעה מורגשת בקשרים בלי שום שיחה מקדימה.
איך נראית ההכרה בפועל
זה השלב שאנשים שואלים עליו הכי הרבה, והתשובה פשוטה מכפי שנדמה.
אין טקס, ואין צורך בנוכחות של אף אחד מהמשפחה. התהליך נעשה בליווי, ולוקח פגישה אחת.
מה קורה בה
מסמנים את המקום במפה במדויק — בין מי לבין מי.
ואז נאמרת הכרה מפורשת: שהנשמה הזאת הייתה, שיש לה מקום בעץ, ושמי שנשא את הזיכרון שלה עד היום מניח אותו.
לעיתים נותנים למקום שם. לא שם פרטי — מילה שמסמנת אותו, כדי שיהיה לו קיום בשפה ולא רק בשתיקה.
מה מרגישים אחרי
הדיווח החוזר ביותר הוא רוגע. לא התרוממות ולא דרמה — שקט במקום שהיה בו רעש.
והדיווח השני, שמופיע לרוב בשבועות שאחרי, הוא ירידה בדחף להציל. אנשים מתארים שהם מפסיקים לקחת אחריות על דברים שאינם שלהם.
ומה שכדאי לדעת מראש
זה יכול לעלות דמעות, וזה בסדר גמור. הבכי כאן הוא פריקה, והוא חלק מהעבודה.
וכשהנושא נוגע בכאב שעדיין פתוח — זו בדיוק הסיבה לעשות את זה בליווי ולא לבד.
שאלה שחוזרת: האם זה משפיע גם על הילדים שלי
כן, ובשני הכיוונים.
העץ פועל לשני הכיוונים. מי שנותן מקום למה שנשאר פתוח אצלו, משנה את מבנה ההדהוד של השורה כולה — כלפי מעלה וכלפי מטה.
זאת אומרת שהעבודה הזאת נוגעת גם בהורים, גם באחים וגם בילדים, בלי שאף אחד מהם יידע שהיא נעשתה.
וזה גם ההיגיון ההפוך: מי שממשיך לשאת את הדפוס בשתיקה, מוריש אותו הלאה. לכן עץ הדורות נחשב בשיטה לקודש הקודשים של הריפוי.
מה שחשוב לומר בסוף
יש נשים שקוראות את זה ונושאות הפלה משלהן. וכדאי לומר להן דבר אחד בבהירות.
המקום הזה איננו האשמה כלפייך. ההפך: לתת מקום לנשמה שהייתה, זו בדיוק הפעולה שסוגרת. ורבות מהנשים שעוברות את העבודה הזאת מתארות אותה כרגע של רוגע שלא היה להן שנים.
ואם התהליך נוגע בכאב שעדיין פתוח — זו סיבה לעשות אותו בליווי ולא לבד.
מה זה עושה למי שיושב אחרי המקום הפתוח
נחזור לרגע אל הצד המעשי, כי כאן יושבת רוב העבודה.
מי שנולד מיד אחרי הפלה נמצא בעמדה מיוחדת בעץ. הוא תפס מקום שהיה מיועד, והמערכת המשפחתית מגיבה לכך בלי שאיש מודע לזה.
ההורים
לעיתים קרובות הם מגיבים בעוצמה יתרה. חרדה מוגברת לשלומו, קושי להיפרד ממנו, או ציפייה גדולה במיוחד ממנו. זו איננה בחירה שלהם — זו תגובה של מערכת שאיבדה משהו וכעת שומרת.
והילד קולט את זה. הוא גדל עם תחושה שהוא חייב להצדיק את המקום שקיבל.
הילד עצמו
הביטויים שחוזרים אצל מבוגרים שהיו בעמדה הזאת:
- קושי לנוח בלי אשמה
- הישגיות שאין בה סיפוק
- תחושה מתמדת שצריך להיות ראוי
- פחד עמוק מלאכזב, שאין לו מקור בביוגרפיה
מה משתחרר בעבודה
כשהמקום מקבל הכרה, הילד מפסיק לשאת שני תפקידים. הוא חדל להיות גם עצמו וגם התחליף.
וזה השינוי שאנשים מתארים אחרי העבודה במילים כמעט זהות: «אני מרגיש שמותר לי סתם להיות».
וכשמגלים שהיו כמה
קורה. אישה שנשאלת לראשונה מגלה שהיו שלושה הריונות שלא הסתיימו, ולפעמים יותר.
כל אחד מהם תופס מקום משלו בסדר, והמפה נעשית ארוכה יותר. זה נראה מרתיע ברגע הראשון.
ובפועל זה מקל. ככל שהמפה מדויקת יותר, כך הקו ברור יותר, ופחות זמן מתבזבז על חיפוש בטור הלא נכון.
וכדאי לזכור את ההקשר: במשפחות שעברו מלחמה, הגירה או עוני, מספר גבוה של הריונות שלא הסתיימו היה שכיח. זה איננו סימן למשהו חריג במשפחה — זה סימן לתקופה.
להמשך קריאה
שְׁאֵלוֹת נְפוּצוֹת
למה הפלות נספרות בעץ הדורות?
האם הפלה יזומה נספרת כמו טבעית?
איך זה משנה את המספר שלי?
אני לא יודע אם היו הפלות במשפחה שלי. מה עושים?
מה מרגיש מי שיושב אחרי מקום פתוח?
האם צריך לספר למשפחה שאני עושה את זה?
עברתי הפלה בעצמי. האם המאמר הזה מדבר עליי?
