לרפא את הקשר עם אמא: מה היא קיבלה לפניך

הקשר שמכריע את כל השאר

זה הקשר הראשון, ולכן הוא משאיר את החותם העמוק ביותר.

מאמא לומדים את הדברים הבסיסיים ביותר: האם העולם עונה כשקוראים לו, האם בטוח להזדקק, כמה מותר לבקש, ומה קורה כשמראים מה מרגישים.

כל השאר נבנה על זה.

לכן קשר קשה עם אמא לא נשאר סגור בתוך הקשר הזה. הוא מחלחל לזוגיות, לעבודה, לאופן שבו אדם מתייחס לעצמו.

ולכן זו גם העבודה שמשנה הכי הרבה כשעושים אותה נכון.

השאלה שמשנה הכול

תשובה קצרה: השאלה שפותחת את העבודה היא מה היא קיבלה מאמא שלה. כמעט אף אישה אינה יכולה לתת את מה שלא קיבלה, וכשרואים את השרשרת הזאת, סיפור של אשמה הופך לדפוס שאפשר לעצור.

כמעט כל מי שמגיע אליי מגיע עם אותו ניסוח: "אמא שלי לא נתנה לי את מה שהייתי צריך."

וכמעט תמיד זה נכון.

ואז אני שואל:

"מה היא קיבלה מאמא שלה?"

וכאן קורה משהו שאני רואה חוזר על עצמו כבר ארבעים שנה: רובם לא יודעים. הם אף פעם לא שאלו. הם ראו את אמא שלהם רק כאמא, ואף פעם לא כבת של מישהי.

כשהם מבררים, מופיע כמעט תמיד אותו מבנה: אישה שלא קיבלה את מה שהייתה צריכה, ונתנה את מה שיכלה ממה שהיה לה.

ודור אחד קודם, אותו דבר.

זה לא מוחק את הכאב שלך. מה שחסר לך באמת חסר, ומותר להרגיש את זה. מה שמשתנה הוא דבר אחר: כבר אין נאשמת אחת, ומופיעה שרשרת.

ושרשראות אפשר לחתוך. אצלך.

חמשת סוגי הפצע האימהי

חמש צורות, וכל אחת משאירה חותם אחר. רוב האנשים מזהים את שלהם כבר בקריאה הראשונה.

1. האם הנעדרת

היא עזבה, או הייתה חולה, או עבדה בלי הפסקה, או הייתה שם בגוף ובמקום אחר ברגש.

מה זה משאיר: התחושה שצריך להסתדר לבד. קושי עצום לבקש עזרה. ולעיתים קרובות, עצמאות שכולם מעריצים ומבפנים מרגישה כמו בדידות.

2. האם התובענית

אף פעם לא היה מספיק. תמיד הייתה עוד מדרגה.

מה זה משאיר: קול פנימי ששופט הכול. הישגים שלא מביאים סיפוק. התחושה שלנוח זה להיכשל.

3. האם הפולשנית

היא תפסה את כל המרחב. הייתה לה דעה על הכול. לא נשאר מקום לחיים נפרדים.

מה זה משאיר: קושי לדעת מה באמת רוצים. אשמה כששמים גבולות. קשרים שבהם ההתמזגות חוזרת, או להפך, ריחוק מתגונן.

4. האם השברירית

הבת היא שטיפלה. האם הייתה עצובה, חולה, או נשענה על הילדים שלה.

מה זה משאיר: תפקיד של מטפלת שחוזר בכל קשר. קושי לקבל. תחושה שלתפוס מקום זו אנוכיות.

על היפוך התפקידים הזה כתבתי בנאמנויות משפחתיות סמויות.

5. האם שמשווה

לאח, לבת דודה, לבת של השכנה.

מה זה משאיר: בושה ברקע שאינה תלויה בעובדות, ויחס מסוכסך לערך העצמי. זה שורש ההשוואה שהזוהר מתאר, ואני מרחיב עליו בבושה רעילה.

מה הקבלה אומרת על הקו הנשי

תשובה קצרה: הקבלה מתארת את הכלי — היכולת לקבל ולהכיל — כאיכות שיורדת בקו הנשי. מה שאישה יכלה או לא יכלה להכיל עובר לבתה, וזה הופך את הקשר בין אם לבת לערוץ ההעברה הצפוף ביותר בעץ.

במבנה הנשמה, בינה — ההבנה שבונה ומכילה — היא הספירה האימהית. היא לוקחת נקודה אחת ובונה ממנה עולם שלם.

ויש דימוי מהמסורת שנראה לי המדויק מכולם: האם היא הכלי הראשון. המקום הראשון שבו נשמה מוכלת.

כשהכלי הזה היה מלא בשלה — בכאב שלה שלא עובד, באמא שלה שגם היא לא יכלה — נשאר פחות מקום פנוי. לא מחוסר אהבה. מחוסר מקום.

לכן העבודה עם אמא היא כמעט תמיד עבודה עם שלושה דורות בבת אחת.

מה המסורת דורשת, ומה היא משאירה בחוץ

תשובה קצרה: המסורת מצווה לכבד את ההורים, ומגדירה את הכבוד הזה במעשים מוחשיים ולא ברגשות. הדיוק הזה משחרר מדרישה בלתי אפשרית: אף אחד אינו מחויב להרגיש את מה שהוא לא מרגיש.

כאן יש נקודה שגורמת להרבה סבל שקט, וכדאי להבהיר אותה.

הדיבר אומר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ׳:י״ב). וכשחכמים מגדירים מה זה אומר בפועל, הם מתארים מעשים: "מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמְכַסֶּה, מַכְנִיס וּמוֹצִיא" (קידושין ל״א ע״ב).

שים לב למה שהרשימה הזאת מכילה, ובעיקר למה שאין בה.

היא מדברת על התנהגות. היא לא מדברת על רגש.

וזה פותר משהו שאני רואה כמעט אצל כל הנשים והגברים שמגיעים עם הפצע הזה: האשמה על כך שהם לא מרגישים את מה שהם חושבים שהם אמורים להרגיש.

המסורת לא מבקשת ממך להרגיש חיבה. היא מבקשת ממך לנהוג בכבוד. אלה שני דברים שונים, וההפרדה ביניהם מורידה משא עצום.

ויש מרכיב שני, מעשי עוד יותר.

חכמים מבחינים בין כיבוד לבין מורא. והכיבוד מוגדר במידה רבה במה שעושים, בעוד הקרבה הרגשית נשארת מחוץ לחובה.

אני אומר את זה בבהירות למי שצריך לשמוע: אפשר לקיים את החובה כלפי אמא שלך במלואה ולשמור על מרחק שמגן עליך. אפשר לדבר איתה בכבוד, לדאוג למה שמגיע לה, ובאותו זמן לא לחלוק איתה את העולם הפנימי שלך.

לכבד ולהיות קרוב הם שני דברים שונים, וההבחנה הזאת היא שמאפשרת לתקן בלי להכריח את עצמך להעמיד פנים.

העבודה שבאמת משנה את הקשר

חמש תנועות. ואני רוצה להזהיר אותך לגבי הסדר, כי להפוך אותו זו הטעות הנפוצה ביותר.

1. להכיר במה שחסר. בלי למהר לסלוח. כתוב את מה שהיית צריך ולא הגיע, במשפטים מוחשיים ועם סצנות.

השלב הזה בא ראשון, תמיד. לסלוח לפני שמכירים זו תנועה של הראש שהגוף לא משתתף בה, ולכן כל כך הרבה אנשים "סולחים" וממשיכים להרגיש אותו דבר.

2. לברר את הסיפור שלה. מה קרה לה. איך הייתה אמא שלה. בת כמה הייתה כשנולדת. מה עבר עליה בשנים האלה.

אם אתה יכול, שאל אותה ישירות. ואם לא, שאל מישהו אחר מהמשפחה. לדבר הזה יש תאריך תפוגה.

3. לכבד את מה שכן נתנה. גם אם זה מעט, וגם אם זה קשה. לפחות דבר אחד: את החיים. בלי השלב הזה העבודה הופכת להאשמה, והאשמות קושרות.

4. להחזיר. "העצב שלך שלך, אמא. אמא שלך שלך. אני מחזיר לך את זה בכבוד. אני לוקח את מה שכן שייך לי."

5. לבחור אחרת. מעשה מוחשי אחד במקום שבו קודם הייתה תגובה אוטומטית. איתה, או עם הילדים שלך, או עם עצמך.

הכלי שמחזיק את התהליך הזה הכי טוב הוא מכתב הסליחה, שהולך בדיוק לפי התנועות האלה.

תרגיל שלוש הנשים

תרגול של עשרים דקות, וזה התרגול שהכי הרבה פעמים ראיתי משנה משהו כבר בפגישה אחת.

צריך דף מחולק לשלוש עמודות.

עמודה 1 — סבתא מצד אמא. כתוב מה שאתה יודע: באיזו שנה נולדה, מה נפל בחלקה לעבור, כמה ילדים היו לה, איך נראו החיים שלה בגיל שלושים. אם אתה יודע מעט, כתוב את מה שאתה מרגיש.

עמודה 2 — אמא שלך. אותו דבר. מה נפל בחלקה, מה קיבלה מהאישה שבעמודה 1, בת כמה הייתה כשנולדת.

עמודה 3 — אתה. אותו דבר, בחיים שלך.

עכשיו, שלוש שאלות שחוצות את העמודות:

1. מה חוזר בשלוש העמודות? סוג של מאמץ, צורה של בדידות, דרך לשאת אחרים. כמעט תמיד משהו מופיע.

2. מה כל אחת קיבלה מזו שלפניה? וכאן מגיע העיקר: מה חסר לכל אחת?

3. איפה השרשרת נעצרת? כלומר: מה יש בעמודה שלך שכבר לא נמצא בעמודות הקודמות. זה מה שאתה שינית, גם אם אף פעם לא שמת לב.

למה התרגיל הזה עובד כל כך טוב.

כי כל עוד אתה מסתכל על עמודה אחת — של אמא שלך — אתה עומד מול אדם שאכזב אותך. כשאתה רואה את שלוש העמודות יחד, אתה עומד מול העברה.

ורוב האנשים מגלים אותו דבר בסוף: אמא שלך נתנה לך יותר ממה שהיא קיבלה. מעט, אולי. ויותר.

ההכרה הזאת היא שפותחת את העבודה. ואם תוך כדי כתיבה עולה רגש חזק, תן לו לקרות — על זה כתבתי בבכי בלי סיבה.

כשהיא כבר איננה

העבודה עובדת באותה מידה, ולעיתים קרובות טוב יותר.

המוות מוציא מהמשוואה את המשתנה היחיד שסיבך אותה: התגובה שלה. כבר אין צורך לנהל איך היא תגיב, להיזהר שלא לפגוע בה, או לחכות להכרה שאולי אף פעם לא הייתה מגיעה.

עושים את זה בדיוק באותה דרך: להכיר, לברר — עם מי שנשאר מהדור ההוא — לכבד, להחזיר ולבחור.

ומשהו שאני רואה הרבה: אנשים רבים מגלים את הסיפור של אמא שלהם רק אחרי שהיא נפטרה. ואז מופיעה חמלה שבחייה לא הייתה אפשרית.

היא לא מגיעה מאוחר. היא מגיעה כשהיא יכלה להגיע.

מה לא לעשות

שלוש אזהרות, ואת שלושתן ראיתי נגמרות רע.

להתעמת איתה כדי לקבל הכרה. השיחה שאתה מחפש כמעט אף פעם לא קורית כמו שאתה מדמיין. היא תענה מתוך הפצע שלה, שעדיין פתוח לגמרי. עשה קודם את העבודה, ואחר כך תחליט אם אתה רוצה לדבר. השיחה הזאת תהיה אחרת.

לכפות סליחה כי "צריך לסלוח". סליחה שנכפית לפני הזמן הופכת לעוד שכבה על אותו דבר.

לנתק את הקשר כשיטה. לפעמים המרחק נחוץ, וכל אחד מחליט על זה לפי שיקול דעתו ועם הליווי שלו. מה שלא עובד הוא מרחק שבא במקום העבודה: הדפוס נוסע איתך, ומופיע בקשר הבא.

התהליך המלא, עם המפה של שלושת הדורות, הוא המסלול של רפואת עץ הדורות.