הבדידות שבחברה: להיות מוקף ולהרגיש רחוק

הבדידות שמתביישים בה

יש סוג של בדידות שכמעט לא מדברים עליו, כי הוא נראה כמו טענה לא הוגנת.

יש לך משפחה. יש לך בן או בת זוג, או שהיו. יש לך חברים. ובכל זאת, משהו נמצא לבד.

וכשזה מופיע, זה מגיע עם אשמה מאוד מוחשית: אין לי זכות להרגיש ככה, יש אנשים שבאמת לבד.

אני רוצה להתחיל משם: זה מתאר משהו אמיתי, ויש לזה הסבר מדויק. האשמה שמלווה את זה היא הדבר הראשון שכדאי לשחרר, כי השוואה של הכאב שלך לכאב של אחרים מעולם לא הקלה על אף אחד — ובמקרה הזה היא גם מונעת ממך לקרוא בשם למה שבאמת קורה.

ההבדל בין להיות מלווה לבין להיות מוכר

תשובה קצרה: בדידות בתוך חברה מופיעה כשיש נוכחות וחסרה הכרה. אפשר להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך ואינם יודעים מי אתה, והמרחק הזה מייצר בדידות חדה יותר מהיעדר פיזי.

אלה שני צרכים שונים, ולעתים קרובות מבלבלים ביניהם.

להיות מלווה זה שיש אנשים סביבך. חברה, שגרה משותפת, בית עם אנשים.

להיות מוכר זה שמישהו יודע מה באמת עובר עליך. מה אתה חושב באמת, ממה אתה מפחד, מה רצית ולא אמרת.

אפשר שיהיה לך מהראשון בשפע ומהשני אפס.

וכאן החלק הלא נוח: ברוב המקרים שאני מלווה, האדם אינו מודר. הוא בלתי נגיש, ובקפידה.

ארבעת השורשים

1. להיחשף עלה ביוקר

בבית שבו מה שהרגשת יצר סכסוך, דאגה או לעג, הילד לומד משהו מהר: לשמור בפנים בטוח יותר.

שלושים שנה אחר כך, לאדם הזה יש קשרים ודלת שאף פעם לא נפתחת. והוא לא עושה את זה בכוונה — הדלת נסגרה כשזה היה נחוץ, ואף אחד לא אמר לו שמותר לפתוח אותה שוב.

2. תפקיד העמוד התומך

מי שתמיד היה החזק במשפחה, אין לו עם מי להיות חלש.

כולם מספרים לו. הוא לא מספר לאף אחד. ועם השנים התפקיד הופך לזהות, והזהות הופכת לכלוב שזוכה להרבה מחמאות.

על התפקידים האלה כתבתי בטראומה בין־דורית, המאמר על הדפוסים שחוזרים במשפחה.

3. נאמנות למישהו שנשאר לבד

השורש הזה הוא הפחות נראה, והוא נפוץ יותר ממה שנדמה.

כשסבתא התאלמנה צעירה, כשדודה מעולם לא הקימה זוגיות, כשמישהו בשושלת סיים את ימיו מבודד — צאצא יכול ללוות אותו מתוך הבדידות שלו עצמו.

לחזור על הגורל של מישהו שאנחנו אוהבים היא דרך לא להשאיר אותו לבד. זה המנגנון שאני מפתח בנאמנויות משפחתיות סמויות.

4. העוצמה

אנשים שמרגישים וחושבים בווליום אחר מוצאים מעט שיחות בגובה שלהם, ולומדים לדבר בווליום נמוך משלהם.

זה עובד חברתית ומייצר בדידות מסוימת מאוד: של מי שכל הזמן מתרגם את עצמו. על הפרופיל הזה כתבתי בנשמות מעולם התוהו.

תרגול הדבר הקטן

תרגיל של שבוע, והוא הלא נוח ביותר בכל הבלוג הזה. וגם זה שמשנה משהו הכי מהר.

בחר אדם אחד. הבטוח ביותר שיש לך. זה יכול להיות בן או בת הזוג, חבר, אח.

בכל יום, אמור לו דבר אמיתי אחד שבדרך כלל היית שומר לעצמך. קטן. קטן מאוד.

דוגמאות בגודל המדויק שעובד:

"היום הייתי מודאג ממשהו בעבודה." "השיחה מאתמול לא יצאה לי מהראש." "האמת שלא היה לי חשק ללכת." "שמחתי שאמרת לי את זה."

בלי פצעים עמוקים. בלי שיחות חשובות. משפט אחד שמראה קצת מהפנים שלך ושלא עולה יותר מדי.

ועכשיו החלק שעושה את העבודה: אחרי שאמרת אותו, הישאר רגע עם מה שמופיע בגוף.

לעתים קרובות מופיעה אי נוחות. לפעמים רצון להוסיף בדיחה כדי לכסות. לפעמים הקלה מיידית.

כל זה מידע על כמה זמן הדלת הזאת סגורה.

שבעה ימים, שבעה משפטים. וביום השמיני, שאלה אחת: האם משהו השתנה באופן שבו אתה מרגיש עם האדם הזה?

למה משפטים קטנים ולא שיחה גדולה. כי הפתיחות היא שריר, ושרירים מאמנים בחזרות קלות. השיחה הגדולה — זו שאנשים רבים מתכננים בראש במשך שנים — דורשת יכולת שעדיין לא נבנתה, ולכן היא כמעט אף פעם לא קורה.

שבעה משפטים קטנים בונים את היכולת הזאת. שיחה מדומיינת לא בונה כלום.

מה המסורת אומרת

יש משפט בתחילת התורה שכדאי לקרוא שוב בתשומת לב: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב׳:י״ח).

הוא נאמר לפני שקיים סכסוך כלשהו, פצע כלשהו, היסטוריה כלשהי. הוא נאמר על התכנון. האדם נברא כדי שאחר יכיר אותו.

לכן הבדידות הזאת שייכת לאופן שבו נבראת. היא צורך מבני שמסמן שמשהו חסר, וכל ניסיון להסביר אותה כחולשת אופי או ככפיות טובה מחטיא אותה.

והקבלה מוסיפה דיוק: החיבור שייך ליסוד, הספירה של הצינור והקשר. כשהיסוד מצטמצם, יש נוכחות בלי אינטימיות. המפה המלאה נמצאת בעשר הספירות.

שלוש הבדידויות

תשובה קצרה: יש שלוש בדידויות שונות, וכל אחת מבקשת משהו אחר. הבלבול ביניהן הוא הסיבה שכל כך הרבה ניסיונות לפתור את הבדידות נכשלים.

1. בדידות של חברה. חסרים אנשים. אתה גר לבד, עברת עיר, תקופה בחיים נגמרה.

מה היא מבקשת: נוכחות. פעילויות, קבוצות, שגרה משותפת. זו הפשוטה מבין השלוש, והיחידה שנפתרת כשיוצאים יותר.

2. בדידות של אינטימיות. יש אנשים, ואף אחד מהם לא יודע מה עובר עליך.

מה היא מבקשת: להיחשף. וכאן הטעות הנפוצה מכולן: מי שיש לו את הבדידות הזאת מחפש עוד אנשים, וכל אדם חדש מאשר לו את התחושה, כי הבעיה מעולם לא הייתה בכמות.

3. בדידות של משמעות. אתה מלווה, מכירים אותך, ומשהו עדיין לבד.

זו הקשה ביותר לקרוא לה בשם, וזו שהכי מתבלבלת עם כפיות טובה. היא מופיעה לעתים קרובות אצל אנשים שבנו חיים נכונים ומרגישים שהם חיים אותם מבחוץ.

מה היא מבקשת: משימה משלך. משהו שגדול ממך. אני מפתח את זה בחוזה הנשמה.

איך לדעת איזו מהן שלך, בשאלה אחת:

אם מחר היו נכנסים לחייך חמישה אנשים חדשים, משהו היה משתנה?

כן ← זו הראשונה.

לא, כי כבר יש לי אנשים ← זו השנייה.

לא, וגם אני לא יודע מה היה משתנה ← זו השלישית.

והערה מתוך העבודה: רוב האנשים שמגיעים ואומרים שהם בודדים נמצאים בשנייה או בשלישית. כמעט אף אחד לא בראשונה. וכמעט כולם ניסו לפתור אותה כאילו הייתה הראשונה.

למה הבדידות כואבת בגוף

תשובה קצרה: בדידות ממושכת מייצרת השפעות גופניות מדידות, וזו אחת הסיבות שהיא מורגשת בעוצמה כזאת. הידיעה הזאת מסירה את החשד שאתה מגזים.

יש משהו שכדאי לומר, כי אנשים רבים עם הבדידות הזאת חושבים שהם עושים ממנה דרמה.

לבדידות מתמשכת יש השפעות גופניות מתועדות. היא משבשת את השינה, שומרת על מצב דריכות גבוה, ובספרות הרפואית היא קשורה להשפעה על הבריאות שדומה לזו של גורמי סיכון מוכרים אחרים.

במילים אחרות: התחושה פרופורציונלית למה שקורה. אתה לא מגזים.

והמסורת הגיעה למשהו דומה בדרך אחרת.

כשהיא אומרת שלא טוב היות האדם לבדו, היא אומרת את זה על התכנון — לפני כל פצע, כל היסטוריה, כל אופי. היא מתארת איך האדם נבנה. מי שמרגיש את זה פועל בדיוק לפי התכנון.

שתי הקריאות האלה מסכימות על אותו דבר, וזה הדבר היחיד שאני רוצה שתיקח מהחלק הזה:

מה שאתה מרגיש תואם צורך אמיתי ובריא.

ומכאן יוצאת המסקנה המעשית היחידה שחשובה: זה ראוי לתשומת לב, וראוי לזמן. באותה רצינות שבה היית מטפל בכל דבר אחר שמשפיע על הבריאות שלך.

מה עושים

1. הבחן. חסרים לך אנשים, או חסר לך שיכירו אותך? אלה שתי בעיות שונות עם פתרונות הפוכים.

2. בחר אדם אחד. אחד. הבטוח ביותר שיש לך.

3. הראה דבר אחד. קטן ואמיתי. משהו שבדרך כלל לא היית אומר. את הפצע העמוק ביותר השאר לזמן אחר — משהו שגורם לך קצת אי נוחות, וזהו.

4. שים לב מה קורה בגוף אחר כך. שם נמצא החומר. אם מופיעים בהלה, הקלה, רצון לסגת — כל זה מידע.

5. חזור על זה. הפתיחות היא יכולת, וכמו כל יכולת מאמנים אותה. וכדאי לדעת שהפעמים הראשונות מרגישות גרוע יותר מהבאות אחריהן: הגוף מפרש חשיפה כסיכון לפני שהוא לומד שזה בטוח.

6. חפש את הבדידות בעץ שלך. מי נשאר לבד? איך הסתיימו חייו? איך דיברו על האדם הזה?

עשה את זה עם שמות מוחשיים ועל פני שלושה דורות: ההורים שלך, ארבעת הסבים והסבתות, והאחים של כל אחד מהם. לעתים קרובות מאוד מופיעה דמות שהמשפחה מזכירה בתערובת של חמלה וריחוק — "הדודה שנשארה לבד", "האח שאף פעם לא התחתן" — והאזכור הקצר הזה, שחוזר על עצמו לאורך עשרות שנים, הוא סימן למקום שנשאר פתוח במערכת.

אם מופיע מישהו, העבודה עוברת לשושלת, וזה המסלול שאני מתאר בטראומה בין־דורית.

והמשפט שאומרים כשהוא מופיע:

"דודה, אני רואה את הבדידות שלך ומכבד אותה. היא שלך, ואני מחזיר לך אותה בכבוד. אני בוחר לתת לאחרים להכיר אותי."

ודבר אחרון, למי שהגיע עד כאן. אם אתה קורא את זה בלילה, עם התחושה שאף אחד לא באמת יודע מה שלומך, אני רוצה שתדע משהו: התחושה הזאת היא מהנפוצות ביותר שיש, וכמעט אף אחד לא אומר אותה בקול. האנשים סביבך כנראה מחזיקים בפנים גרסה כלשהי של אותו דבר. וזה אומר שהמשפט הקטן הראשון שתאמר יכול לפתוח הרבה יותר מהדלת שלך.